Gregory Crewdson
במציאות הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים, מטפלים רבים חווים חשיפה כפויה ולא מתוכננת של חייהם הפרטיים. מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות בלתי מתוכננות רבות מתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. למשל :
בתור בסופר -מרקט בבוקר, לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית, לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי ?
אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ ,יושבים בשולחן מאחורי.
יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יכול לתרום לקידום הטיפול. החשיפה הסלקטיבית יעילה במיוחד לדעתי בעבודה עם מטופלים מופנמים שמתקשים לתת ביטוי לרגשותיהם. מודל השיתוף של המטפלים עשוי להפשיר את הקרח ואת השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית מהתקשרות למבוגר, קשר בגובה העיניים עם גוון אישי ולא מעמדה מקצועית מוחזקת, מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר .
הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו בעבר, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים בקשר הטיפולי, אם איננו מצליחים להיות טאבולה ראסה. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש. המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי.
אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .למעשה אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. (אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות שלנו במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה ).
צילום :Crewdson G.
ממליצה על ספרה של ננסי ברידג'ס שעוסק בשאלות שקשורות בחשיפה של מטפלים :
אמירה 