בתמונה המשפחתית היחידה שנשארה לנו, תמונה שצולמה אי שם בשנות החמישים, רואים את כולנו: אמא, אבא, ושלוש הבנות, לובשים בגדים חגיגיים, יושבים בשמחה מבוימת סביב שולחן האוכל. על השולחן מפה ועליה קערת פירות "דקורטיבית" (ככה קראו לזה פעם) וענבים מהכרם שמאחורי הבית. אין ספק שהתכוננו ברצינות תהומית לבואו של הצלם מפתח-תקוה. בהעדר מצלמה משלנו נהגנו להצטלם רק פעם בשנה.

הכל השתנה. הזמינות והנגישות של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכה את הצילום לפעולה זמינה וטבעית כמעט כמו נשימה, תנועה או אכילה. הצילום הפך לאמצעי תקשורת, תיעוד, הצגה עצמית ודרך לשימור זכרונות. ממשתתפים סבילים בהופעה, תערוכה או חתונה, הפכנו לאוצרים ומתעדים כרוניים. רובינו לא משתלטים על מאגרי הדימויים שנאספים בזיכרון הממוחשב שלנו.

ואיך כל זה משפיע על הילדים שגדלים היום?

אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט-רויאל בקנדה חוקר את הנושא וטוען: "..לחשיפה המרובה לגירויים של התמקדות בעצמי השלכות מורכבות, לא כולן שליליות. הצילום התכוף גורם להגברת המודעות העצמית ואיתה גם הבדיקה העצמית והביקורת העצמית.

המודעות העצמית הגוברת היא בעוכריה של התמימות הילדית. הערך המרכזי של הילדות הוא היעדר מודעות עצמית והשחרור שנובע מכך. דייויד צוויג, כותב בניו יורק טיימס: "יש כל כך הרבה יתרונות בחוסר המודעות העצמית של ילדים. האובססיה הקולקטיבית לצלם כל הזמן ולבחון שוב ושוב את תוצרי התיעוד שלנו, מחבלת בתמימות הילדית".

( מצוטט מעיתון הארץ, "הילד המצולם הוא אני", 28.10.12)

מבט מצחיק וקליל על תוצאות המודעות העודפת של ילדים להופעה החיצונית שלהם ניתן לראות בסרטון Native Digitals.

עוד על ה-self וה-selfie בקרוב.