אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !

3 מחשבות על “אימת החשיפה הכפויה

  1. מאד התלהבתי מהעבודה האמנותית המובאת כאן. למדתי גם עד כמה החשיפה מצליחה להתגנב אל תוך טיפול ולהשפיע עליו. אבל גם מי שלא עוסק בטיפול לא מצליח להתחמק מחשיפה מיותרת ברשת, אפילו אני שמעולם לא היה לי טלפון צלולרי ובודאי שלא gmail ו- FACEBOOK. מצד שני, אנחנו צריכים כנראה להבין שבעידן הנוכחי הכל וירטואלי ובר החלפה, גם העבר שלנו והשמלות שלבשנו והפרצוף העצוב שפעם עשינו. עם זאת, שמחתי לראות את החתול החמוד ואני חושבת שזו יופי של תמונה.

    • אמירה שמחה שחזרת,
      העבודה שהצגת מביעה את בעיית החשיפה, כיום אין סודות הכול מוחצן, (הורדנו את המסכות) נושאים שבעבר היו סודות משפחתיים, היום גלויים לכולם, (פעם היו אומרים אוי ויי שהשכנים לא ידעו). היום הכול מקובל ומתקבל בסלחנות, הומואים ולסביות, משפחות חד הוריות, חד מיניות, אנשים שמקבלים טיפול פסיכולוגי או תרופות פסיכיאטריות, הכול פתוח, הכול קביל וסביל.
      לא שומרים דיסטנס, הרופאים מועילים בטובם לדבר עם המטופלים, המורים קרובים יותר לתלמידים, עו"ד אינו אלוהים, מנהל בעבודה הוא חבר שלך, כולם משתפים אתכם בחוויות האישיות שלהם, במצבם המשפחתי וכו'
      – בכנות אני אוהבת יותר את הפתיחות הזו.
      השתנו הזמנים המהפך קורה כל יום וכל רגע, אין לנו אפשרות להסתתר, המצלמות עוקבות אחרינו לכל מקום בכל פינת רחוב מותקנת מצלמה, הדרכים בכל רחבי הארץ מרושתות במצלמות, במקומות העבודה הנכם מצולמים וכמובן שבחנויות, בבתי הקפה, בקניונים ובבנקים, בהגיעכם לנמל התעופה תעברו גם צילום רנטגן, אין מנוס, האח הגדול מתעד מצלם ועוקב אחרינו.
      האם אנו פוטוגניים?
      לעיתים כן ולעיתים לא וכאשר אנו לא פוטוגניים אנו מתגלים במלוא קלוננו, כגון תקרית השוקולד במטוס או תקרית חניית הנכים במלון, או כל תקרית אחרת המגלה את הפנים הלא כל כך יפות שלנו.
      כמו לכל דבר יש כאן חסרונות ויש יתרונות, אם הידיעה שמצלמים כל הזמן תגרום לאנשים להתנהג בהתאם? זכינו, האם הידיעה שיש מצלמות תרחיק את הפשע מהרחובות? דיינו.
      אז בבקשה לחייך מצלמים !!
      חג אביב שמח.

  2. בהמשך לחשיפה הלא רצונית והבלתי נשלטת עדיין יש מי מאתנו שמנסה (הצלם המוכשר "שמסתתר" מאחורי ה ר)
    כרגיל אני הולך עם התובנות שאת מעלה …בודק עם הסביבה שלי …ומוצא שמרביתם וויתרו על המאבק…והסימן המובהק לוויתור …כשאני קורא את אבן מגלן ..אחד שלא ויתר (כתבה בסוף שבוע בהארץ) אפסס …הוא נשמע לי קצת פרנואיד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s