קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !