צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.
מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.
צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,
בשעות מצוקה ואובדן,
היו למחרוזת מילים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
ניגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש.
בעודי עסוקה בצרחות, מצאתי היום דברים של רות נצר שעוסקת בבלוג שלה בזכות הצעקה כפי שמתבטאת בביקור במוזיאון לואי וויטון בפריז.
ובשיטת האסוציאציות החפשיות גם מאיר אריאל בשיר צועק את שחסר לו :
אדם צועק את שחסר לו
חסר לו ביטחון צועק ביטחון
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות
חסרה לו גאווה צועק גאווה
חסר לו יחד צועק יחד
אדם צועק את שחסר לו
לא חסר לו – לא צועק
אגב, צרכנית העוגות המשתאה בצילום למעלה- צילום אוטוביוגרפי בתוספת תחבושות גבס. |
|
|
|
|
אמירה 