כשהייתי ילדה צער הוריי היה מוטל על כתפיי כמשקולת.

ילדותי הייתה שזורה ניסיונות לפצות את אמי ואבי על מר גורלם, לא להטריח, להסתדר לבד.

הייתי הילדה שמטאטאה גם כשלא מבקשים,

הילדה ששואלת את אמא איך עברה עליה השבת,

הילדה  שמציעה לאבא עזרה בניקוי הרפת, זאת שמכינה ציורים עם הקדשה.

הורי ניסו לשרוד בכפר כמו בתוכנית ריאליטי הזאת, שהאנשים נקרעים  בה מתרבותם וממשפחתם ונזרקים לחיות באיזה שבט נידח.

הם סחבו על הגב זיכרונות מרים, את שלוש הילדות ואת העיר שעזבו.

אנחנו, הבנות, שאפנו להיות הכי.

אחותי הבכורה הייתה הכי יפה, הכי ספורטאית והכי כוכבת.

 אחותי הקטנה הייתה הכי מתוקה והכי חכמה והקפיצו אותה כיתה.

ואני, באמצע, בחרתי במסלול ישיר לצדיקות. הכי מאמא תרזה שיכולתי להיות: רגישה למכאובים, מסתכלת בעיניים, תרה אחרי סבל אנושי.

וככה נסללה הדרך לשנים ארוכות שבהן אני יושבת יום אחרי יום ומקשיבה למצוקות של אחרים. והשעון על הקיר ממול מתקתק והעצב מאיים להיאחז