בלוג

הנסיגה בהתאם לגיל.

            השיננית היפה העיפה מבט ירוק על הרנטגן. עפעפה, ריסים כל כך ארוכים זה נדיר.  "הנסיגה בהתאם לגיל". קבעה בנחרצות, פסק דין קצר וענייני. בהתחלה שמחתי. בהתאם לגיל, אז בסדר. אני עונה על הציפיות.  אבל כל היום רדפו אחרי המילים: נסיגה, גיל, נסיגה, גיל. תהיתי ואני ממשיכה לתהות: עד לאן הדבר הזה עוד מתכונן לסגת?…

קראו עוד…

קפה ראשון בבוקר

כפית גדושה קפה שחור, טיפה חלב, וכשמר מדי, סוכרלוז אחד. ספל קרמיקה ישן, להניח על שולחן האוכל ולהציץ החוצה. החלון משקיף אל השדה. ה-שדה. היום שני פועלים מתאילנד, שאני לא מכירה את שמם, כבר עובדים בשתילת עגבניות. מביטה אל השדה שבחוץ ומהרהרת. הנה השדה של אבא שלי. לפעמים עוד חושך. לפעמים כבר חם. כל בוקר…

קראו עוד…

אמא שלי

      אמא שלי ואני מדברות המון למרות שנפרדנו לפני יותר מחמישים שנים. לפני כמה חדשים שוטטתי בין הקולבים ב"משביר לצרכן", כשפתאום ראיתי אותה   צועדת מולי לבושה בשמלה הפרחונית שפעם כל כך אהבתי. לרגע קפאתי במקום, מבולבלת, ואז רצתי אליה בהתרגשות. -אמא, מה את עושה כאן? היא הסתכלה עלי ולא ענתה. הסתבר שזה היה ראי.…

קראו עוד…

הממוקד

    הממוקד הוא בא בקשר לבן שלו שמסרב להיות גבר ומתנהג כמו אישה. הוא ממש לא גבר כמו אבא. הוא הסתכל עלי במבט של: שלא תחשבי לרגע שאני מאמין לבולשיט הפסיכולוגי שלך, שנינו יודעים שזה חרטא, אבל אין לי ברירה. הוא סיפר על ריבים בינו לבין אשתו שמפנקת את הילד והורסת אותו. הוא ביקש טיפול…

קראו עוד…

אני לא מוצאת כלום

אני כבר לא מוצאת כלום מגירות קורסות לתוך עצמן שוקעות מוכות גורל. קלסרים כורעים תחת נטל ניירות מצהיבים. בתחתית המגירה דחוקים דבוקים פתקים מקומטים  מילים  מילים  מילים. מתחילה לעשות סדר, מארי קונדו תאהב את זה. משליכה לפח יומנים מקווצ'צ'ים משנים עברו. רק מציצה קצת, שניה לפני שזורקת. ביומן 2013 אני מוצאת בקצה הדף האחרון, כתוב…

קראו עוד…

איך נהייתי מטפלת

 כשהייתי ילדה צער הוריי היה מוטל על כתפיי כמשקולת. ילדותי הייתה שזורה ניסיונות לפצות את אמי ואבי על מר גורלם, לא להטריח, להסתדר לבד. הייתי הילדה שמטאטאה גם כשלא מבקשים, הילדה ששואלת את אמא איך עברה עליה השבת, הילדה  שמציעה לאבא עזרה בניקוי הרפת, זאת שמכינה ציורים עם הקדשה. הורי ניסו לשרוד בכפר כמו בתוכנית…

קראו עוד…

משחק ציור בהמשכים, Exquisite Corpse, של הסוריאליסטים ופרידה קאלו, עכשיו בימי הקורונה

Exquisite Corpse' פרידה קאלו ושותף כולנו מכירים את משחק השרבוטים של ויניקוט. אבל נראה לי שלא רבים מכירים את משחק ה"גוף המיוחד" Exquisite Corpse של פרידה קאלו והסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל דושאן ואחרים. משחק שאפשר לנסות עכשיו, בימי הקורונה. המשחק התפתח בפריז החל משנת 1925 אצל הסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל דושאן, המשורר ז'אק פרוור ואחרים.…

קראו עוד…

זום,"השלישי האלקטרוני",טיפול בימי קורונה

  יוליאן רוזפלדט ( מתוך התערוכה מניפסטו במוזיאון ישראל) כמה רגועים ונוחים נראים הימים ההם, ימי אזור הנוחות,  הגבולות הישנים, המסגרת  הקלאסית, הטיפול לפי הכללים הישנים. ארבעה קירות ודלת סגורה. כורסה וממחטות נייר. תלת מימד. חלום רחוק. הכל השתנה בבת אחת. גם אנחנו. כמה אלסטיות נדרשת כאן…. מי ידע מה זה זום לפני חודשיים? כולנו,…

קראו עוד…

קליניקה לטיפול באמנות?

  קליניקה המילה קליניקה מעוררת אצלי אסוציאציות למחלה או מגבלה רפואית, כאבים. רופא בחלוק ירוק, כיסוי ראש וכיסוי פה, מפעיל התערבות רפואית. משטחים וכלי נירוסטה נוצצים . ריח של תמיסות חיטוי. סטריליות ומתח. סטודיו המילה סטודיו מזכירה לי ערבוביה נעימה של חמרים: מכחולים, צבעים, חימר, עיתונים, ריח של צבע, טרפנטין, דבק. הרגשה ש "מותר ללכלך".…

קראו עוד…

עומק שדה- ספר חדש בנושא מפתיע

  איריס נשר מתארת בספר החדש עומק שדה את פעולת הצילום של אגי משעול, יהודית קציר, ראידה אדון ושהרה בלאו. והן מצידן מתארות את החוויה להיות מצולמות. אגי משעול כותבת: " אולי איננו אלא תאים מתחלפים של עין אלוהית גדולה הצופה ביצירתה מבעד למבטינו וזוהי עבודת האלוהים של האמנות: לראות, להתפלל בראייה. זה פשר האחריות.…

קראו עוד…

העברה נגדית ותמונות פרופיל בווטסאפ

פעם פנו אלינו לטיפול בטלפון. ההעברה הנגדית (וגם ההעברה, אני משערת)  התחילה כבר בשיחת הטלפון  הראשונה, בהקשבה לקול הפונים אלינו. איזה אסוציאציות הקול הזה מעורר? איזה רגשות? סקרנות?חמלה? אני זוכרת את הניסיון לדמיין את האדם שמאחורי הקול. לפעמים התעורר הרצון לעזור, להיות משמעותית, " להציל" ולפעמים להתרחק להעביר את הטיפול למישהו אחר ולהימנע מהפגישה עם…

קראו עוד…

שינויים בהרגלי הצריחה

צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח. מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר…

קראו עוד…
Tomoko Sawada

עוף גוזל

חם בחוץ.  טקסי הסיום בבתי הספר, בחוגים, במכללות, באוניברסיטאות, מאחורינו. וכמובן שללתמונות המחזור. כשאיינשפרוך, הצלם מיהוד היה מגיע, מיד היה שמח. צילום סוף שנה כיתתי פירושו לפחות שיעור חפשי אחד והידיעה הנעימה שהחופש הגדול מתקרב. מעניין  להשוות בין תמונת מחזור ישראלית, ובין תמונת המחזור מתוך העבודה "ימי בית הספר" של Tomoko Sawada . השוני התרבותי …

קראו עוד…

אימת החשיפה הכפויה

      קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה). החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום…

קראו עוד…

היש כמוני מסכה?

איזה שבוע! נשף מסכות מתחולל סביבנו. פוליטיקאים מחפשים בדקה האחרונה את המסכה הנכונה כדי לזכות בעוד מנדטים. גדודי יועצים מתלבטים: באיזה מסכה נכסה אותם הפעם? עיתונאים ושדרנים מנסים לשווא לקרוע את המסכות מפני המתמודדים. ילדים מחפשים את המסכה שתזכה לתשומת לב ומחיאות כפיים. ומה עם המסכות שנדבקות אלינו גם בלי שבחרנו בהן? האמן הבריטי הצעיר…

קראו עוד…

משפטי הורים וצנוניות

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות? משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר…

קראו עוד…

טוני בלייר, ה-Selfie, אמנות וטיפול

תראו אותו. זחוח, מרוצה מעצמו. אש ותמרות עשן מאחוריו והוא מצלם את ה-selfie שלו! מחריד איך שהוא מנצל רגע נורא כזה לצילום עצמי נרקסיסטי. עוד פירומן? אז זהו, שלא. כמובן שלא. הצילום העצמי של טוני בלייר התרחש בטקס סיום קורס חובלים במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-2005. מי שטרח ויצר את הפוטומונטאז' שלמעלה הם צמד האמנים…

קראו עוד…

חדר הטיפול

קולאז': א. אור אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם) את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים…

קראו עוד…

ה-self וה-Selfie

בתמונה המשפחתית היחידה שנשארה לנו, תמונה שצולמה אי שם בשנות החמישים, רואים את כולנו: אמא, אבא, ושלוש הבנות, לובשים בגדים חגיגיים, יושבים בשמחה מבוימת סביב שולחן האוכל. על השולחן מפה ועליה קערת פירות "דקורטיבית" (ככה קראו לזה פעם) וענבים מהכרם שמאחורי הבית. אין ספק שהתכוננו ברצינות תהומית לבואו של הצלם מפתח-תקוה. בהעדר מצלמה משלנו נהגנו…

קראו עוד…

ברוכים הבאים

בואו תיכנסו. תרגישו בבית. אני כבר מגישה קפה ועוגה. קצפת עם דובדבן? או ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא טרנס, ללא רגשי אשמה? ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי. אני מתכוננת להעלות כאן מחשבות ולקיים דיאלוג: בין האישי למקצועי, בין האמנים והמתבוננים, בין האמנות והרחוב, בין היצירה והטיפול, בין התמונה והמילים, בין מטפלים למטופלים, בין מדריכים למודרכים. נשמע מציף? אוקיי. ברוכים…

קראו עוד…

אופטימיות. ה"חג של החגים", ואדי ניסנס, חיפה.

בין הדוכן של הבקלאוות וזה של הירקות הוא עמד על ארגז בבגדים לבנים. אופטימיות בואדי ניסנס, החג של החגים דצמבר 2014.
מי אתה האיש עם עלה הזית? בין הרוקדים, והזוללים, הקונים והמוכרים, על ארגז, ענף זית בין שפתיים אדומות.
מי אתה יכול להיות?
כל היודע דבר אנא כתבו לי ונפתור ביחד את החידה. להמשיך לקרוא

קראו עוד…

שימוש בתצלומי ילדות בטיפול ו"הנוסעת בזמן"

אנחנו יכולים לחזור ולדפדף באלבומים הישנים שלנו. עדיין יכולים. צילומי הילדות של רובינו מסודרים באלבומים, פחות או יותר, ומצהיבים לאיטם על המדף. אם רוצים, אפשר לנגב את האבק מהכריכה, לפתוח, לדפדף ולצלול במנהרת הזמן. דרך הצילומים הישנים אנחנו יכולים לראות את עצמנו באור חדש ואולי להבחין במה שלא יכולנו לראות כילדים. ספק אם  דור הילדים…

קראו עוד…

הזמן בטיפול

חמישים דקות. פעם בשבוע. x חדשים, Y שנים. קשה לדעת כמה זמן הטיפול ייקח. יש מסלול מקוצר? יש מסלול מזורז? "אז כמה זמן זה ייקח?" הוא שואל אותי במבט מודאג. הוא סובל ואין לו סבלנות לתהליכים מייגעים. "קצת קשה להעריך כרגע לפני שהכרנו". אני אומרת. "אז זה לא חיסול ממוקד?" הוא שואל באכזבה." אצל ורדה (ויזלטיר) זה…

קראו עוד…

האם אפשר לקרוא אמנות? (דוגמה ראשונה)

התבוננתי בתמונה שלמעלה. מה אני רואה כאן? מה האמן רוצה להגיד ? התפעלתי מהיופי והחיות. חשבתי על חיים שמתחילים. על חום. על תנועה. ראיתי גם אופטימיות. אחר כך קראתי. האמן מישקה הנר לא יוצר דימויים חדשים. לדעתו אין בכך צורך, הרי העולם קורס מרוב עומס הדימויים. הוא משתמש בדימויים מ-google earth. כאן גזר חלק מצילום אוירי של…

קראו עוד…

שינויים בנוגע לחשיפה של המטפלת

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל…

קראו עוד…

עוד מחשבות על חשיפת המטפלת

בתאוריה הקלאסית המטפלת אמורה להיות דף חלק או טאבולה ראסה. הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו פעם, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים במצב הטיפולי. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש.למטופלים אין אף פעם באמת חופש כזה כי המטפלת תמיד…

קראו עוד…

יצירה משותפת בהדרכה

ההדרכה על העבודה הטיפולית מלווה אותנו המטפלים שנים רבות. מערכת היחסים שלנו עם המדריכים צובעת לפעמים את כל חווית הפיכתנו למטפלים, לחיוב ולשלילה. מדריך הוא מי שיש לו דרך והוא מיטיב להכיר אותה. הוא צעד בדרך הזאת פעמים רבות. עכשיו, עם הנסיון והידע, הוא מוביל מטפלים אחרים בעקבותיו. או לפחות ככה חשבנו בעבר. פעם ראו…

קראו עוד…

ארט ברוט והפסל מצומת מסובים

כנראה שלא קורה הרבה בצומת מסובים, ממש ליד חירייה, ה"מכה" של אמני המיחזור. במשך שנים כשחלפתי שם, בדרך מפה לשם, צדה את עיני דמותו של איש צנום יושב שפוף על שרפרף לצד הכביש ומפסל בעץ. שיער סתור, פנים חרושי חריצים, שקוע במלאכת הגילוף. גשם סערה, ברד ושרב. שנה אחר שנה, הוא תמיד היה שם. "יום אחד אעצור ואפגוש את…

קראו עוד…

האם אפשר לקרוא אמנות? (דוגמה שניה)

מה אתם מרגישים כשאתם מסתכלים על העבודה הזאת? מה אתם רואים כאן? בעיני יש משהו עדין ושקט בגוונים האלה. הדימוי הזה מרגיע אותי. אני סקרנית. אני קוראת את מה שמישקה הנר כותב על היצירה שלו ומגלה שזה צילום של google earth שמתאר אזורים סודיים בהולנד שאסור בהחלט לצלם (כל החלק שלמטה). בדרך כלל מתרחשים באזורים הסודיים האלה דברים קשים. אולי…

קראו עוד…

הנוכחות הטיפולית של דונלד ויניקוט במשחק השרבוטים שלו.

פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה של שני אזורי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. זהו ללא ספק המשפט המצוטט ביותר של ויניקוט וכנראה בכלל בכתיבה על טיפול. למה אנחנו כל כך אוהבים לצטט את המשפט הזה? בגלל הכנות והמשחקיות שבו? בגלל חוסר היומרה? האם אנחנו מצליחים באמת להשיל את החליפה המקצועית שלנו ולשחק בטיפול? רעיונותיו של ויניקוט מעוררים…

קראו עוד…

טוען…

משהו השתבש. יש לרענן את העמוד ו/או לנסות שוב.