אמא שלי ואני מדברות המון למרות שנפרדנו לפני יותר מחמישים שנים.
לפני כמה חדשים שוטטתי בין הקולבים ב"משביר לצרכן", כשפתאום ראיתי אותה צועדת מולי לבושה בשמלה הפרחונית שפעם כל כך אהבתי. לרגע קפאתי במקום, מבולבלת, ואז רצתי אליה בהתרגשות.
-אמא, מה את עושה כאן?
היא הסתכלה עלי ולא ענתה. הסתבר שזה היה ראי.
מאז כל בוקר, משני צידי המראה, אנחנו שוב נפגשות. היא נראית עייפה, מוטרדת, ובכל זאת אני מספרת לה:
- בזמן האחרון אני לא משתלטת על הבלגן, אמא. כל אחד כאן בבית זורק חפצים בכל מקום….משתגעת
-את יודעת, היא אומרת אחרי רגע של שתיקה, תמיד אמרתי לך שאצלנו אין משרתים ואין נסיכות . זה התפקיד שלך, אפילו מלכת אנגליה שוטפת כלים ומנקה ביסודיות את השיש.
עכשיו שתינו שותקות. כל אחת בענן שלה. ציפיתי למשהו אחר.
-תשמעי. בטון מהורהר, אל תתעצלי להתכופף ולנקות את הפנלים, כי הכתר לא ייפול לך מהראש. אני ממששת ולא מרגישה כלום.
-על איזה כתר את מדברת אמא? אף פעם לא הבנתי אותך ממש. כל כך ניסית להיות שונה ולא משעממת, שלא פענחתי את כתב הסתרים שקוראים לו אמא שלי.
-וחוץ מזה, היא מתנערת פתאם ומפציעה מהרהוריה, אל תשחקי כל הזמן עם גילה, בסוף את לא תתחתני. ענן דאגה מרחף מעל מצחה. היא איתי או שהיא שטה למעלה על ענן ?
-אוף, אני רק בת שמונה אמא…..תפסיקי לדבר איתי על חתונות. מה זה קשור אלי?-
– יכול להיות, אבל שלא תאשימי אותי אחר כך כשתישארי רווקה זקנה.
-אוי די, מה את מנסה לעשות?
היא לא עונה. נאנחת ושוקעת בהרהורים על העיר הגדולה והתרבותית שפעם נאלצה לעזוב. כאן במושב אין מסיבות ריקודים וערבי שירה.
למחרת, שוב אנחנו נפגשות בראי. אני מנסה להתעלם ממנה, כאילו אני לא רואה אותה.
– רגע, היום את בבית? בטח עוד פעם משעמם לך. היא שוב מתריסה מהראי.
אני עוד לא מספיקה לדבר והיא ממשיכה:
-רק תגידי מה את רוצה, שאני ארקוד? התזמורת של מכבי אש כבר בדרך…איך היא מכירה את כל הקלישאות האלה? מי לימד אותה להגיד ככה? ואיך הגנתי עליה כל השנים שהיא לא כמו האמא הפולניה מהבדיחות.
וחוץ מזה, אם משעמם לך אז תקראי אנציקלופדיות. עכשיו אני נאנחת. גם לילדים שלי הפסקתי כבר להגיד את המשפט הזה. אנציקלופדיות! מילה בריח נפתלין.
אחר כך היא מצטטת שורה משיר של הנרי שיינקביץ .
- אני לא מאמינה. את לא יודעת מי זה הנרי שיינקביץ?,אין לך שום השכלה כללית? לא, ביאליק לא נחשב . ולמה את לא קוראת כלום?
- טוב, אם את לא קוראת לפחות תכתבי .
(אז הנה אמא, את רואה, אני כותבת, אני בקבוצת כתיבה של מפעל הפייס!)
ולמחרת:
-טוב בסדר, את לא רוצה להכין שיעורים? אין בעיה. אז תהיי העוזרת של ידידיה הפנצ'ער מאכער, הוא כבר מזדקן וצריך עוזרת.
כשאני שוב מול הראי, מתארגנת לעבודה, אני שומעת אותה:
ותנקי מאחורי האוזניים עוד מעט יגדלו לך שם צנוניות.
-אמא אני בת 66.
-66, אז מה? זה לא משנה, אמא זה לתמיד! ואל תסתכלי עלי כמו קוזק שנגזל.
אני מנסה לספר לה משהו על הילדים והיא אומרת:
-די, די, אל תדברי כל כך הרבה, תתני לי רק את רק הרעיון המרכזי. זה מספיק.
האבן הולכת ומכבידה, אין לי אויר.
– אמא אני הולכת להתלבש, יש לי עבודה היום.
-אהה, תיכף גם תגידי שאין לך מה ללבוש. אז אני ישר אומרת:
-כאן זאת לא תצוגת אפנה.
-ועכשיו די, בואי לאמא. אמא צריכה חיבוק
אמירה 