אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !

חדר הטיפול

IMG_1409

קולאז': א. אור

אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם)

את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים ביום לפחות. משקל ברזל אימתני ניצב בפינה. החדר היה קר, לבן ומפחיד. לא ברור איך השפיעה הסביבה הבריאותנית על חרדותיו של דני, המטופל הראשון.

כשהחלטתי להוסיף יצירה לארגז הכלים הטיפולי שלי, נעתי בין חדר- אחות אחד למשנהו עם תיק בד גדול וכמה שקיות ניילון, עמוסות לעייפה בז'ורנלים צבעוניים, צבעים, דבקים ומכחולים שהפכו למעין ניידת אמנות קינטית. לפעמים, בסתר ליבי, קינאתי בחברותיי הפסיכולוגיות שציוד העזר היחידי שלהן  היה קופסת ניירות טישיו. נקודה.

לפני כמה שנים ביקרתי בבית של זיגמונד פרויד בלונדון. בית שהפך למוזיאון. הוקסמתי. במיוחד שבתה את ליבי הספה המפורסמת. ספה קטנה רכה ומזמינה, עטופה שטיח אתני בצבעים עשירים וחמים. מסביב בסדר מופתי ניצבו פסלים וציורים רבים. על ספה זאת ממש שכבו המטופלים של פרויד בזמן האנליזה שלהם, חשבתי, ברי מזל שכמותם!.

הרהרתי באפשרות להסיח את דעתו של השומר, להתגנב בזחילה לחדר האפלולי ולישון קצת על הספה המפורסמת. שם ודאי יופיעו חלומות פרוידיאניים עמוקים ושלווה תתפשט סביב.גם עכשיו, שנים עברו מאז, הכמיהה הזאת עדיין חיה. הזדמנות שהוחמצה.

ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות בגישה יונגיאנית ומנחת סדנאות ייחודיות, כותבת במאמרה המאד מומלץ "סטודיו פתוח" שהופיע בספר המאמרים היצירה לב הטיפול בעריכת רונן ברגר:

"אני רואה את מרחב הסטודיו כיישות חיה, שמשמשת מעין קו-מטפל סביבתי". ומוסיפה:"…למדתי מנסיוני לא להחזיר את כל הציוד לארונות בסוף העבודה בסדנה ולא להשאיר את השולחנות ריקים. ….רצוי שיהיה 'בלגן' מסוים, כדי שעבודות האמנות המתהוות תוכלנה להשתלב עם אי הסדר הכללי ולהתפתח מחוץ לזרקור".

מאמר מאתגר נוסף שעוסק בחדר הטיפול הוא  על אבדן הטמנוס, או כשהקליניקה עוברת דירה, של הנרי אברמוביץ.

שירלי גופר שלחה אלי את הקישור שמתאר חדרים של מטפלים-פסיכואליטיקאים כפי שצולמו על ידי הפסיכואנליטיקאי מרק גרלד בניו יורק. מעורר קינאה, לא?

דייב אדוארדס, מטפל באמנות מאנגליה, יזם פרוייקט שבו מטפלים מצלמים ומספרים על חלל העבודה שלהם. הוא מדבר על ההבדלים בארגון ועיצוב חדרי העבודה של מטפלים מהתמחויות שונות. אגב, באנגליה חדר העבודה של מטפל באמנות מכונה משרד, ולא סטודיו או קליניקה כמו שמקובל אצלנו.

ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית, הציגה תערוכת צילומים שעסקה בחדרי טיפול בישראל.

ועוד חומר למחשבה. כשמחפשים בגוגל דימויים של חדרי טיפול  באנגלית, מתקבלות תמונות שונות לגמרי מכאשר מחפשים חדרי טיפול בעברית.

.

הזמן בטיפול

DSC00040_s_c

חמישים דקות. פעם בשבוע. x חדשים, Y שנים. קשה לדעת כמה זמן הטיפול ייקח. יש מסלול מקוצר? יש מסלול מזורז?

"אז כמה זמן זה ייקח?" הוא שואל אותי במבט מודאג. הוא סובל ואין לו סבלנות לתהליכים מייגעים. "קצת קשה להעריך כרגע לפני שהכרנו". אני אומרת.

"אז זה לא חיסול ממוקד?" הוא שואל באכזבה." אצל ורדה (ויזלטיר) זה אחרת. שתיים שלוש דקות ומקבלים מענה לבעיה". נכון, המהירות מפתה. למי יש סבלנות לתהליכים ארוכים? אבל למרות זאת, נדרש לרוב זמן כדי ליצור שינוי. הקשר הטיפולי נבנה מתוך הרצף והחזרתיות של המסגרת. יום קבוע, שעה קבועה, זמן קבוע. משהו שניתן לצפות לו. מבנה שמאפשר חוויה של רצף ובטחון. מרחב זמן שנותן סיכוי לבניית אמון, שמאפשר היווצרות ברית טיפולית, שמאפשרת שינוי עמוק.

אני זוכרת איך ידעתי שזמן הפגישה עם המטפלת שלי נגמר. במבט חם ונעים היא רכנה קדימה ועברה לשבת על קצה הכיסא. על פניה עלה חיוך עדין מלווה בהנהון. זה הכל. ככה הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי במהירות, לצאת ולפנות את הכורסה הנוחה לבא בתור. אלה היו כללי המשחק שלנו. זאת היתה חוויה מורכבת אבל טובה בדרך כלל. מישהו (המטפלת? השעון? שניהם?) שמר שלא נתבלבל. לקשר המסוים הזה יש מסגרת שמגינה מהתמזגות.

היה ברור לי שלא אמחה על הנוהל המקובל של חמישים דקות בדיוק, על השעון. גם כשסוף סוף העזתי לדבר, כמה דקות לפני סוף הפגישה על מה שהיה עד אז סוד כמוס, ידעתי שלא אפר את החוקים ולא אמנע מהמטפלת שלי את כוס הקפה שלה. אחרת איך היא תאהב אותי? אחרת מי ישמור עלי?

DSC00042_c

S. Falls צילום: א. אור

"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול" אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהריים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את ליבי….אנחנו זקוקים לטקסים." ( אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, עמ' 10)

Sam falls,Brooklyn,N.Y.2014
Light over time
http://www.artnet.com/artists/sam-falls/

השעון של מרקלי יצירת אמנות שמוקרנת 24 שעות רצוף ועוסקת במשמעות הזמן בחיים שלנו. מדי פעם מוקרנת במוזיאון ישראל. חוויה מומלצת!

שינויים בנוגע לחשיפה של המטפלת

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

טאבולה ראסה. צילום: ר. אור

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל להיות מטפלת, אם בעצמי אני לא מצליחה לטפל. המדריכה שלי, פסיכולוגית בעלת שם, מלאת רצון לעזור ומאד ביקורתית, אני זוכרת אותה בחום. "שלושה דברים חשוב לזכור "היא אמרה לי בטון סמכותי שמנסה להרגיע.
" דבר ראשון, בשביל מה הטיפול ?" ומיד ענתה : "הטיפול הוא בשביל לנתח ולהבין. את צריכה לעזור לילד להבין את עצמו".
"כלל שני, איך את צריכה להיות ? את צריכה להיות דף חלק . מסך ריק, טאבולה ראסה. למה ? בשביל ההעברה ".
שני הכללים הברורים והפשוטים האלה הציפו אותי במבול של רגשות. כמה קשה.איך המטופל שלי יבין את מה שאני לא מבינה ? איך אני אבין אם הוא מבין ? וטאבולה ראסה ? איך מישהי שלבושה במטפחות צבעוניות שמחוברות בסיכות ביטחון, יכולה להיות דף חלק ? איך אפשר להיות אנונימית כשרואים עלינו מרחוק הכל ? ממרחק אפשר לנחש שזה הטיפול הראשון שלי ושאני מאד פוחדת.
אבל למדריכה שלי היו נסיון חיים עשיר וסט שלם של כללים ברורים ומוצקים. ובמיוחד, החוק השלישי המוחלט והברור מכולם:
בשום אופן ואף פעם, לא עונים על שאלות אישיות. למה? שוב בגלל ההעברה. תתני "לו "לעשות השלכה. היא הדגישה. כל פרט שהוא יידע עלייך עלול להפריע".
הבנתי. כשהמטופל שלי ישאל אותי משהו אישי, אני צריכה לקחת את השאלה ופשוט לזרוק אותה חזרה, כמה שיותר רחוק, למגרש שלו. וכל האמצעים כשרים, למשל:
דני: בת כמה את ?
אני: בת כמה אתה חושב שאני דני ?
דני: אה…איפה את גרה ?
אני : מעניין למה דוקא עכשיו דני, אתה שואל איפה אני גרה. לא בשבוע שעבר, לא בעוד שבוע, דוקא עכשיו.
והנורא מכל :
דני: את נשואה, יש לך בעל?
אני: שתיקה. מבט מזוגג. התכווצות.
כמה דחויה ובודדה , מושפלת וחלשה, הייתי מרגישה אם מישהו היה עונה לי ככה, חשבתי. לא רק המטפלת שלי, אפילו השכנה ממול או הקופאית בסופרמרקט. הייתי מתביישת בעצם העובדה שהעזתי לשאול שאלה אישית, לחדור לקודש הקודשים, להתעניין. להאמין שרוצים לשתף אותי.
בעצם, חשבתי, הייתי רוצה לקרב את אותו ילד סקרן, לחבק אותו בחום, לצעוק לו: כל הכבוד חמודי! כל הכבוד על האומץ לשאול שאלות! כל הכבוד שאתה בכלל רואה שיש כאן עוד מישהי בחדר! שאכפת לך בת כמה היא ואיפה היא גרה. כמה יפה שאתה רואה שגם היא זקוקה לקצת התייחסות וחום.
אבל לענות על שאלות אישיות היה מאד מפחיד. כי מה תגיד המדריכה, ומה עם ההעברה, ומה יגידו החברות בשירות הפסיכולוג ?
חבר המושבעים בפאות הלבנות יגזרו גזר דין מוות על המקצועיות שלי.
ככה עברו שנים ארוכות שבהן התכווצתי והחוורתי כשנדמה היה שהנה שאלה עומדת להישאל. רגע לפני משהו כמו : למה התחפשת בפורים? לאן נסעת בחופש? בנית סוכה? מיד עשיתי תנועה פתאומית או השתעלתי בקול, העיקר להסיח את הדעת ולא להיקלע למצב הכל כך מבלבל ואישי הזה.
ואחר כך כשכבר החלטתי לא לאכזב יותר ילדים ששואלים שאלות אישיות, ועניתי להם תשובה אמיתית פשוטה וברורה, הסתרתי באדיקות את החטא מחברים לעבודה, למרות שמי יודע, אולי גם הם פעלו בצורה דומה.
וכמובן ההקלה הגדולה כאשר הופיעו הגישות החדשותההתייחסותיות, גישות הטיפול כקשר, כחוויה של שניים.גישות שמדברות על קשר טיפולי בין שני בוגרים, או בין שני "ילדים",ולאו דוקא המודל של מטפל כהורה. ורוח חדשה נושבת לפיה הכל בר-דיון כל עוד הוא מקדם את המטרות של הטיפול. ואופציות נפתחות, שהיו טאבו מוחלט : כמו , לטפל כשצריך, גם מחוץ לחדר, לקיים פגישת פרידה בבית קפה, או במטבח של מטופלת חולה, לשתף באופן סלקטיבי בדברים אישיים, לכתוב מכתב, ועוד. הקשר הטיפולי הופך להרבה יותר עשיר ומגוון אבל גם מאתגר ומורכב מאד.
הרבה דברים השתנו מאז ההדרכה ההיא. כמו כולנו, גם אני חיפשתי את הדרך להרגיש נוח וטבעי בבגדי המטפלת. להחליף את הבלייזר המחויט בבגד ישן ומוכר רך ונוח. כמו אצל רבים החוקים הפכו לאט לאט יותר גמישים, יותר אלסטיים.

ממליצה על המאמר של פרופ' עמנואל ברמן ,שאין חד ממנו בכתיבה על טיפול, על פונדמנטליזם טיפולי.

עוד מחשבות על חשיפת המטפלת

בתאוריה הקלאסית המטפלת אמורה להיות דף חלק או טאבולה ראסה. הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו פעם, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים במצב הטיפולי. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש.למטופלים אין אף פעם באמת חופש כזה כי המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי. .אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה.

במציאות  הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים , מטפלים רבים חווים   חשיפה כפויה ולא מתוכננת של אירועים בחייהם . מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות רבות מתרחשות מחוץ לפגישות הרשמיות.  למשל  :

בתור בסופר מרקט , בבוקר , לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי?

אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. ממש  לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ יושבים כל הערב בשולחן מאחורי ושומעים הכל. יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יתרום לקידום הטיפול. חשיפה עצמית סלקטיבית יעילה במיוחד בעבודה עם ילדים שתקנים. מודל השיתוף עשוי להפשיר את השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית ממבוגרים ,קשר בגובה העיניים, אישי ולא מעמדה מקצועית מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר מטיפול שמתבסס על פירושים.

הצלם גרגורי קרודסון, נולד ב-1962 בברוקלין, ניו יורק, מפגיש אותנו עם אשליית ההגנה והפרטיות בבית. הקירות שאמורים להגן,לבודד ולהסתיר מהמבט הציבורי, הם שקופים. חוויה מפחידה ומצמררת. בעבודותיו של קרודסון אנחנו מורשים להציץ ללא הרף ברגעים האינטימיים של אנשים בבתיהם. הבית כבר לא שומר. החיפוש שלנו אחרי ההגנה של הבית, הפרטיות, נועד להגן עלינו ממבטים חודרניים. חוויה שיכולה להיות שתלטנית,כוחנית,מסרסת. חוויה שמעוררת חוסר אונים, בושה ואשמה.
בילדותו, היה ממוקם המשרד של אביו הפסיכואנליטיקאי במרתף הבית. קרודסון ואחיו התבקשו להתעלם מזרם המבוגרים שפקדו את ביתם בכל שעה עגולה. לפעמים גרגורי נהג לשכב על רצפת חדר המגורים ותהה איזה שיחות מתקיימות שם למטה. "תמיד ניסיתי לדמיין בתמונות את מה ששמעתי. אבל לא שמעתי כלום. רק ידעתי שזה סודי ואסור. וככה אפשר להבין את הצילום שלי".
האתר של קרודסון נותן מושג על המתח בין הפרטי לחשוף.

תודה לתמר אלול שבזכותה התוודעתי לצלם המרתק הזה.