שינויים בהרגלי הצריחה

IMG_2042
צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.

מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, 
בשעות מצוקה ואובדן, 
היו למחרוזת מילים מלבבת, 
לספר שירי הלבן. 

ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, 
נחשף החתום בי באש, 
ואת תוגתו של הלב הכורע 
יד כל במנוחה תמשש. 

בעודי עסוקה בצרחות, מצאתי היום דברים של רות נצר שעוסקת בבלוג שלה בזכות הצעקה כפי שמתבטאת בביקור במוזיאון לואי וויטון בפריז.

ובשיטת האסוציאציות החפשיות גם מאיר אריאל בשיר צועק את שחסר לו :

אדם צועק את שחסר לו 
חסר לו ביטחון צועק ביטחון 
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות 
חסרה לו גאווה צועק גאווה 
חסר לו יחד צועק יחד 
אדם צועק את שחסר לו 
לא חסר לו – לא צועק

אגב, צרכנית העוגות המשתאה בצילום למעלה- צילום  אוטוביוגרפי בתוספת תחבושות גבס.

עוף גוזל

sawada

Tomoko Sawada

חם בחוץ.  טקסי הסיום בבתי הספר, בחוגים, במכללות, באוניברסיטאות, מאחורינו. וכמובן שללתמונות המחזור.

כשאיינשפרוך, הצלם מיהוד היה מגיע, מיד היה שמח. צילום סוף שנה כיתתי פירושו לפחות שיעור חפשי אחד והידיעה הנעימה שהחופש הגדול מתקרב. מעניין  להשוות בין תמונת מחזור ישראלית, ובין תמונת המחזור מתוך העבודה "ימי בית הספר" של Tomoko Sawada . השוני התרבותי  כל כך שקוף בצילומי המחזור האלה. בטח שמתם לב למשהו מעניין בפנים של הילדות היפניות.( רמז: הן כולן, כולל המורה שלובשת אדום, טומוקו סאוואדה הצלמת.) תודה לתמר אלול על ההיכרות עם הצילומים המרתקים של סוואדה.

הכנה משותפת של "תמונת מחזור" יכולה להיות חלק מעיבוד הפרידה בתהליך קבוצתי. לקראת הפרידה מהקבוצה בתכנית להכשרת מטפלות באמנות הביאה כל סטודנטית תמונת פספורט. ביחד, על משטח גדול, הן הכינו את "תמונת המחזור" המיוחדת שלהן בתוספת צבעים, דבקים, צמרים, בדים ושלל חמרים אחרים. כצפוי, תמונת המחזור של כל קבוצה שיקפה את האוירה הקבוצתית המיוחדת שאפיינה אותה.

משפטי הורים וצנוניות


צנוניות

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות?

משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק? חלקנו זוכרים את משפטי ההורים בגעגוע, בחיבה, בחיוך. חלקנו מאשימים, רוטנים, קובלים על שטיפת המח שאין להיפטר ממנה. "תנקי,תנקי, הכתר לא יפול לך מהראש" היה מעליב. "אל תבכי כמו קוזאק שנגזל" היה מוזר. "הולך לי כמו למשומד בעולם הבא" היה לא מובן. "טוב, אז אל תלמדי! שמעתי שידידיה (הפנצ'ער-מאכער מיהוד) מחפש עוזרת" היה מאיים. (התנחמתי כשנודע לי שגם חברות שלי שמעו חדשות לבקרים את אותו משפט).

אגב שתילת (או השתלת) צנוניות נזכרתי במילים של פניה ברגשטיין:

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים"….

את המשפטים הבאים אספתי מחברות: "מילא, לא כולם צריכים להיות מהנדסים!"; "אוכל לא זורקים, סבא אכל קליפות תפוחי אדמה בגטו"; "תשטפי כלים, המשרתים פוטרו"; "מה את רוצה שאני אחשוב? שקראתם פושקין כל הלילה?"; "מאיפה אני יודעת? זה כתוב לך על המצח!": "משעמם לך? תזמורת מכבי האש כבר בדרך."..,והמשפט הידוע מאסקימו לימון: "ושלא תשתה לי חשיש!"

שרהלה' גולדשטיין תרמה לארכיון את הציטטה: …"אפשר לחשוב שאתה הגרף פוטוצקי!" ומוסיפה: כשמישהו לבש בגד קייצי כשלאמא שלי היה קר, היא נהגה לומר: "מה זה ??!! הוצמפנ'ם" (אין לי מושג מה זה, אבל ברור שאת חייבת להתלבש בהתאם לחום/קור שהיא חשה)
וכמובן, הקלסי מכולם: "זה לאורחים" על שוקולד/בונבוניירה וכל דבר טוב אחר …..

מוכנים לתרום לאוסף משהו משלכם? עוד משפט הורים בלתי נשכח?

(מעניין מה יספרו הדורות הבאים על המשפטים שלנו ).

שיר האמא מראה שהמשפטים שאומרים הורים  לא כל כך שונים בתרבויות אחרות.

יהודה עמיחי על משפטי הוריו:

"הורי חסכו ממני כאבים ואכזבות וצער

באהבה רבה. עכשיו כל אלה נשארו לי כמו כל חיסכון

ונוספו לכאבים שאני רוצה לחסוך מילדי.

איזה חסכון גדול נערם עלי.

אף הם אמרו לי תמיד: "אני אראה לך"

לפעמים בקול מאיים ולפעמים בקול אהבה מתוקה,

אני אראה לך. חכה, אני אראה לך

"אתה עוד תלמד" בזעם, "אתה עוד תלמד"

בקול מרגיע ומבטיח טובה.

"תעשה מה שאתה רוצה" בצעקות

ו"תעשה מה שאתה רוצה, אתה אדם חופשי"

כמו בזמרה של מלאכים טובים.

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה".

(יהודה עמיחי, מתוך: "פתוח סגור פתוח")

טוב, אני את שלי אמרתי. 

טוני בלייר, ה-Selfie, אמנות וטיפול

              Peter Kennard    Cat Phillips

Peter Kennard Cat Phillips

תראו אותו.

זחוח, מרוצה מעצמו. אש ותמרות עשן מאחוריו והוא מצלם את ה-selfie שלו! מחריד איך שהוא מנצל רגע נורא כזה לצילום עצמי נרקסיסטי. עוד פירומן?

אז זהו, שלא. כמובן שלא. הצילום העצמי של טוני בלייר התרחש בטקס סיום קורס חובלים במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-2005. מי שטרח ויצר את הפוטומונטאז' שלמעלה הם צמד האמנים הפוליטיים Peter Kennard &Cat Phillips. שני האמנים הפוליטיים מצאו את הצילום בארכיון העיתון Guardian והחליטו לאמץ אותו לעבודתם האנטי מלחמתית בתקופת מלחמת עירק. לעבודה הם קוראים "הזדמנות לצילום" או "Photo Op". ייתכן שאנשים שמתבוננים בעבודה נוטים להאמין שאכן טוני בלייר עשוי היה לשמוח ולחגוג בצילום עצמי בזמן פיצוצי נפט כאלה?

ראיתי את העבודה במוזיאון על התפר בירושלים, בתערוכה: "הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך" ( עד ה-15.6.15 ). אני מודה שלקח לי זמן לזהות את טוני בלייר ולהבין שהצילום הזה לא מנציח רגע אמיתי. במבט ראשון זה היה מטלטל. גם עכשיו בעצם. התערוכה מאד מומלצת. המוזיאון זוכה להערכה רבה על הפעילות הפוליטית שלו נגד מלחמות ובעד זכויות אדם.

טרום בחירות, האישי הוא הפוליטי. המאבק על העתיד נראה לפעמים כמו תכנית ריאליטי  עם ליהוק פרוע. משחק הכיסאות תופס תאוצה. כמטפלים, הבעת דעות פוליטיות בטיפול נחשבת כטאבו. מענין לבדוק האם ניתן לבודד את העמדות הפוליטיות שלנו מהתייחסותנו הרחבה לשאלות המשמעותיות שמעלים מטופלים בפגישות איתנו. אני נוטה לשער שהעמדה הפוליטית שלנו שקופה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ניסים אבישר בספרו "טיפול פוליטי" עוסק בשאלות מעניינות אלה.

וחזרה לאמנות, הנה כמה דוגמאות לאמנים שהרצון לשנות ולהילחם בגזענות, קיפוח, מלחמות ואלימות עומד במרכז יצירתם: דויד ריב, מצייר לפי תצלומי עיתונות תמונות מהסכסוך הישראלי- פלסטיני. הציור כאמצעי למחות נגד  השימוש הברוטלי בכח באזורנו.עבודות  של יורם קופרמינץ בעקבות פציעתו במלחמת יום כיפור באתר הנהדר של מרית בן ישראל. ויליאם קנטרידג', אמן דרום אפריקאי מגוון עמוק ומפתיע, נלחם בעקביות באלימות ובגזענות בארצו ובעולם דרך האמנות שלו.

חדר הטיפול

IMG_1409

קולאז': א. אור

אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם)

את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים ביום לפחות. משקל ברזל אימתני ניצב בפינה. החדר היה קר, לבן ומפחיד. לא ברור איך השפיעה הסביבה הבריאותנית על חרדותיו של דני, המטופל הראשון.

כשהחלטתי להוסיף יצירה לארגז הכלים הטיפולי שלי, נעתי בין חדר- אחות אחד למשנהו עם תיק בד גדול וכמה שקיות ניילון, עמוסות לעייפה בז'ורנלים צבעוניים, צבעים, דבקים ומכחולים שהפכו למעין ניידת אמנות קינטית. לפעמים, בסתר ליבי, קינאתי בחברותיי הפסיכולוגיות שציוד העזר היחידי שלהן  היה קופסת ניירות טישיו. נקודה.

לפני כמה שנים ביקרתי בבית של זיגמונד פרויד בלונדון. בית שהפך למוזיאון. הוקסמתי. במיוחד שבתה את ליבי הספה המפורסמת. ספה קטנה רכה ומזמינה, עטופה שטיח אתני בצבעים עשירים וחמים. מסביב בסדר מופתי ניצבו פסלים וציורים רבים. על ספה זאת ממש שכבו המטופלים של פרויד בזמן האנליזה שלהם, חשבתי, ברי מזל שכמותם!.

הרהרתי באפשרות להסיח את דעתו של השומר, להתגנב בזחילה לחדר האפלולי ולישון קצת על הספה המפורסמת. שם ודאי יופיעו חלומות פרוידיאניים עמוקים ושלווה תתפשט סביב.גם עכשיו, שנים עברו מאז, הכמיהה הזאת עדיין חיה. הזדמנות שהוחמצה.

ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות בגישה יונגיאנית ומנחת סדנאות ייחודיות, כותבת במאמרה המאד מומלץ "סטודיו פתוח" שהופיע בספר המאמרים היצירה לב הטיפול בעריכת רונן ברגר:

"אני רואה את מרחב הסטודיו כיישות חיה, שמשמשת מעין קו-מטפל סביבתי". ומוסיפה:"…למדתי מנסיוני לא להחזיר את כל הציוד לארונות בסוף העבודה בסדנה ולא להשאיר את השולחנות ריקים. ….רצוי שיהיה 'בלגן' מסוים, כדי שעבודות האמנות המתהוות תוכלנה להשתלב עם אי הסדר הכללי ולהתפתח מחוץ לזרקור".

מאמר מאתגר נוסף שעוסק בחדר הטיפול הוא  על אבדן הטמנוס, או כשהקליניקה עוברת דירה, של הנרי אברמוביץ.

שירלי גופר שלחה אלי את הקישור שמתאר חדרים של מטפלים-פסיכואליטיקאים כפי שצולמו על ידי הפסיכואנליטיקאי מרק גרלד בניו יורק. מעורר קינאה, לא?

דייב אדוארדס, מטפל באמנות מאנגליה, יזם פרוייקט שבו מטפלים מצלמים ומספרים על חלל העבודה שלהם. הוא מדבר על ההבדלים בארגון ועיצוב חדרי העבודה של מטפלים מהתמחויות שונות. אגב, באנגליה חדר העבודה של מטפל באמנות מכונה משרד, ולא סטודיו או קליניקה כמו שמקובל אצלנו.

ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית, הציגה תערוכת צילומים שעסקה בחדרי טיפול בישראל.

ועוד חומר למחשבה. כשמחפשים בגוגל דימויים של חדרי טיפול  באנגלית, מתקבלות תמונות שונות לגמרי מכאשר מחפשים חדרי טיפול בעברית.

.

ה-self וה-Selfie

IMG_1361

בתמונה המשפחתית היחידה שנשארה לנו, תמונה שצולמה אי שם בשנות החמישים, רואים את כולנו: אמא, אבא, ושלוש הבנות, לובשים בגדים חגיגיים, יושבים בשמחה מבוימת סביב שולחן האוכל. על השולחן מפה ועליה קערת פירות "דקורטיבית" (ככה קראו לזה פעם) וענבים מהכרם שמאחורי הבית. אין ספק שהתכוננו ברצינות תהומית לבואו של הצלם מפתח-תקוה. בהעדר מצלמה משלנו נהגנו להצטלם רק פעם בשנה.

הכל השתנה. הזמינות והנגישות של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכה את הצילום לפעולה זמינה וטבעית כמעט כמו נשימה, תנועה או אכילה. הצילום הפך לאמצעי תקשורת, תיעוד, הצגה עצמית ודרך לשימור זכרונות. ממשתתפים סבילים בהופעה, תערוכה או חתונה, הפכנו לאוצרים ומתעדים כרוניים. רובינו לא משתלטים על מאגרי הדימויים שנאספים בזיכרון הממוחשב שלנו.

ואיך כל זה משפיע על הילדים שגדלים היום?

אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט-רויאל בקנדה חוקר את הנושא וטוען: "..לחשיפה המרובה לגירויים של התמקדות בעצמי השלכות מורכבות, לא כולן שליליות. הצילום התכוף גורם להגברת המודעות העצמית ואיתה גם הבדיקה העצמית והביקורת העצמית.

המודעות העצמית הגוברת היא בעוכריה של התמימות הילדית. הערך המרכזי של הילדות הוא היעדר מודעות עצמית והשחרור שנובע מכך. דייויד צוויג, כותב בניו יורק טיימס: "יש כל כך הרבה יתרונות בחוסר המודעות העצמית של ילדים. האובססיה הקולקטיבית לצלם כל הזמן ולבחון שוב ושוב את תוצרי התיעוד שלנו, מחבלת בתמימות הילדית".

( מצוטט מעיתון הארץ, "הילד המצולם הוא אני", 28.10.12)

מבט מצחיק וקליל על תוצאות המודעות העודפת של ילדים להופעה החיצונית שלהם ניתן לראות בסרטון Native Digitals.

עוד על ה-self וה-selfie בקרוב.