קליניקה לטיפול באמנות?

 

קליניקה

המילה קליניקה מעוררת אצלי אסוציאציות למחלה או מגבלה רפואית, כאבים. רופא בחלוק ירוק, כיסוי ראש וכיסוי פה, מפעיל התערבות רפואית. משטחים וכלי נירוסטה נוצצים . ריח של תמיסות חיטוי. סטריליות ומתח.

סטודיו

המילה סטודיו מזכירה לי ערבוביה נעימה של חמרים: מכחולים, צבעים, חימר, עיתונים, ריח של צבע, טרפנטין, דבק. הרגשה ש "מותר ללכלך".

הרצפה של פולוק

 

 

 

 

כאן בצילום הרצפה בסטודיו של ג'קסון פולק. זה אולי קיצוני. אבל סטודיו הוא חדר שמותר לצבע לנזול בו. זה הכרחי. הפחד ללכלך הוא הרי אויב היצירתיות. החופש ליצור הוא החופש להשתחרר מאיסורים ואיומים כמו:" ואוי ואבוי לך אם תטפטף…", "תשמור על הרצפה ועל הבגדים!"…..

קליניקה לטיפול באמנות? נשמע בעיני כמו דבר והיפוכו. אולי המשאלה לקליניקה היא המשאלה שייקחו אותנו ברצינות. שנישמע קליניות. לא סתם איזה חוג…אנחנו יכולות להביא ישועה עם צבעים ומכחולים.

ועדיין, סטודיו לטיפול באמנות נשמע יותר טוב,

לא??

מחכה לקרוא את הספר של נונה אורבך סטודיו טוב דיו

 

 

 

עומק שדה- ספר חדש בנושא מפתיע

 

עומק_שדהאיריס נשר מתארת בספר החדש עומק שדה את פעולת הצילום של אגי משעול, יהודית קציר, ראידה אדון ושהרה בלאו. והן מצידן מתארות את החוויה להיות מצולמות.

אגי משעול כותבת: " אולי איננו אלא תאים מתחלפים של עין אלוהית גדולה הצופה ביצירתה מבעד למבטינו וזוהי עבודת האלוהים של האמנות: לראות, להתפלל בראייה. זה פשר האחריות. זה מה שאמנות עושה. מי במילים ומי דרך עדשת המצלמה. ככה נפגשנו רואות זו את זו, איריס ואני."

ההתבוננות ההדדית של צלמת ומצולמת מתארת את הצילום שהפך לפעולה אוטומטית בזמננו כרגע עמוק ורב משמעות.

בספר עשרים ושניים מאמרים שמתארים את הצילום בהקשר אמנותי חברתי וטיפולי.

העורכים:

אמירה אור, שירלי גופר, אורנה גלס ואבי סבג.

הוצאת מוסררה, 360 עמודים.

העברה נגדית ותמונות פרופיל בווטסאפ

IMG_5878 (3)

פעם פנו אלינו לטיפול בטלפון. ההעברה הנגדית (וגם ההעברה, אני משערת)  התחילה כבר בשיחת הטלפון  הראשונה, בהקשבה לקול הפונים אלינו. איזה אסוציאציות הקול הזה מעורר? איזה רגשות? סקרנות?חמלה? אני זוכרת את הניסיון לדמיין את האדם שמאחורי הקול. לפעמים התעורר הרצון לעזור, להיות משמעותית, " להציל" ולפעמים להתרחק להעביר את הטיפול למישהו אחר ולהימנע מהפגישה עם בעל הקול הזה.

עכשיו רבים פונים אלינו לטיפול בכתיבת ווטסאפ. מלבד הטקסט עצמו, תמונת הפרופיל הקטנה, שגדלה ומתרחבת עם הלחיצה עליה, משמשת כרטיס ביקור ויזואלי של הפונים אלינו לטיפול.עוד לפני הפגישה הראשונה אנחנו מקבלים מידע רב דרך התמונה שנבחרה בקפידה. ההעברה הנגדית מתחילה לפעול:

היא נראית נפלא! בטח תהיה לה ביקורת על המראה שלי…..זה יהיה מביך.

הנה הילדים שלה, חמודים, אבל איפה היא? למה רק הם מופיעים כאן?

למה הוא מסתתר מאחרי משקפי שמש גדולים? מה הוא מחביא?

למה יצירת אמנות? איפה היא בתמונה ?

תמונה מהחתונה. ניצול טוב של ההשקעה באיפור ותסרוקת. כמה שנים עברו מאז?

ככה או ככה. זה כבר לא בליינד דייט. עוד לפני הפגישה הראשונה יש לנו כבר כל מיני תגובות רגשיות למטופלים המיועדים. עכשיו נשאר לחכות ולראות מה הקשר בין כרטיס הביקור – התמונה בווטסאפ- ובין הטיפול.

 

 

 

 

 

שינויים בהרגלי הצריחה

IMG_2042
צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.

מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, 
בשעות מצוקה ואובדן, 
היו למחרוזת מילים מלבבת, 
לספר שירי הלבן. 

ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, 
נחשף החתום בי באש, 
ואת תוגתו של הלב הכורע 
יד כל במנוחה תמשש. 

בעודי עסוקה בצרחות, מצאתי היום דברים של רות נצר שעוסקת בבלוג שלה בזכות הצעקה כפי שמתבטאת בביקור במוזיאון לואי וויטון בפריז.

ובשיטת האסוציאציות החפשיות גם מאיר אריאל בשיר צועק את שחסר לו :

אדם צועק את שחסר לו 
חסר לו ביטחון צועק ביטחון 
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות 
חסרה לו גאווה צועק גאווה 
חסר לו יחד צועק יחד 
אדם צועק את שחסר לו 
לא חסר לו – לא צועק

אגב, צרכנית העוגות המשתאה בצילום למעלה- צילום  אוטוביוגרפי בתוספת תחבושות גבס.

עוף גוזל

sawada

Tomoko Sawada

חם בחוץ.  טקסי הסיום בבתי הספר, בחוגים, במכללות, באוניברסיטאות, מאחורינו. וכמובן שללתמונות המחזור.

כשאיינשפרוך, הצלם מיהוד היה מגיע, מיד היה שמח. צילום סוף שנה כיתתי פירושו לפחות שיעור חפשי אחד והידיעה הנעימה שהחופש הגדול מתקרב. מעניין  להשוות בין תמונת מחזור ישראלית, ובין תמונת המחזור מתוך העבודה "ימי בית הספר" של Tomoko Sawada . השוני התרבותי  כל כך שקוף בצילומי המחזור האלה. בטח שמתם לב למשהו מעניין בפנים של הילדות היפניות.( רמז: הן כולן, כולל המורה שלובשת אדום, טומוקו סאוואדה הצלמת.) תודה לתמר אלול על ההיכרות עם הצילומים המרתקים של סוואדה.

הכנה משותפת של "תמונת מחזור" יכולה להיות חלק מעיבוד הפרידה בתהליך קבוצתי. לקראת הפרידה מהקבוצה בתכנית להכשרת מטפלות באמנות הביאה כל סטודנטית תמונת פספורט. ביחד, על משטח גדול, הן הכינו את "תמונת המחזור" המיוחדת שלהן בתוספת צבעים, דבקים, צמרים, בדים ושלל חמרים אחרים. כצפוי, תמונת המחזור של כל קבוצה שיקפה את האוירה הקבוצתית המיוחדת שאפיינה אותה.

משפטי הורים וצנוניות


צנוניות

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות?

משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק? חלקנו זוכרים את משפטי ההורים בגעגוע, בחיבה, בחיוך. חלקנו מאשימים, רוטנים, קובלים על שטיפת המח שאין להיפטר ממנה. "תנקי,תנקי, הכתר לא יפול לך מהראש" היה מעליב. "אל תבכי כמו קוזאק שנגזל" היה מוזר. "הולך לי כמו למשומד בעולם הבא" היה לא מובן. "טוב, אז אל תלמדי! שמעתי שידידיה (הפנצ'ער-מאכער מיהוד) מחפש עוזרת" היה מאיים. (התנחמתי כשנודע לי שגם חברות שלי שמעו חדשות לבקרים את אותו משפט).

אגב שתילת (או השתלת) צנוניות נזכרתי במילים של פניה ברגשטיין:

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים"….

את המשפטים הבאים אספתי מחברות: "מילא, לא כולם צריכים להיות מהנדסים!"; "אוכל לא זורקים, סבא אכל קליפות תפוחי אדמה בגטו"; "תשטפי כלים, המשרתים פוטרו"; "מה את רוצה שאני אחשוב? שקראתם פושקין כל הלילה?"; "מאיפה אני יודעת? זה כתוב לך על המצח!": "משעמם לך? תזמורת מכבי האש כבר בדרך."..,והמשפט הידוע מאסקימו לימון: "ושלא תשתה לי חשיש!"

שרהלה' גולדשטיין תרמה לארכיון את הציטטה: …"אפשר לחשוב שאתה הגרף פוטוצקי!" ומוסיפה: כשמישהו לבש בגד קייצי כשלאמא שלי היה קר, היא נהגה לומר: "מה זה ??!! הוצמפנ'ם" (אין לי מושג מה זה, אבל ברור שאת חייבת להתלבש בהתאם לחום/קור שהיא חשה)
וכמובן, הקלסי מכולם: "זה לאורחים" על שוקולד/בונבוניירה וכל דבר טוב אחר …..

מוכנים לתרום לאוסף משהו משלכם? עוד משפט הורים בלתי נשכח?

(מעניין מה יספרו הדורות הבאים על המשפטים שלנו ).

שיר האמא מראה שהמשפטים שאומרים הורים  לא כל כך שונים בתרבויות אחרות.

יהודה עמיחי על משפטי הוריו:

"הורי חסכו ממני כאבים ואכזבות וצער

באהבה רבה. עכשיו כל אלה נשארו לי כמו כל חיסכון

ונוספו לכאבים שאני רוצה לחסוך מילדי.

איזה חסכון גדול נערם עלי.

אף הם אמרו לי תמיד: "אני אראה לך"

לפעמים בקול מאיים ולפעמים בקול אהבה מתוקה,

אני אראה לך. חכה, אני אראה לך

"אתה עוד תלמד" בזעם, "אתה עוד תלמד"

בקול מרגיע ומבטיח טובה.

"תעשה מה שאתה רוצה" בצעקות

ו"תעשה מה שאתה רוצה, אתה אדם חופשי"

כמו בזמרה של מלאכים טובים.

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה".

(יהודה עמיחי, מתוך: "פתוח סגור פתוח")

טוב, אני את שלי אמרתי.