צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.

מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות?

משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק? חלקנו זוכרים את משפטי ההורים בגעגוע, בחיבה, בחיוך. חלקנו מאשימים, רוטנים, קובלים על שטיפת המח שאין להיפטר ממנה. "תנקי,תנקי, הכתר לא יפול לך מהראש" היה מעליב. "אל תבכי כמו קוזאק שנגזל" היה מוזר. "הולך לי כמו למשומד בעולם הבא" היה לא מובן. "טוב, אז אל תלמדי! שמעתי שידידיה (הפנצ'ער-מאכער מיהוד) מחפש עוזרת" היה מאיים. (התנחמתי כשנודע לי שגם חברות שלי שמעו חדשות לבקרים את אותו משפט).

אגב שתילת (או השתלת) צנוניות נזכרתי במילים של פניה ברגשטיין:

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים"….

את משפטי ההורים הבאים אספתי מחברות: "מילא, לא כולם צריכים להיות מהנדסים!"; "אוכל לא זורקים, סבא אכל קליפות תפוחי אדמה בגטו"; "תשטפי כלים, המשרתים פוטרו"; "מה את רוצה שאני אחשוב? שקראתם פושקין כל הלילה?"; "מאיפה אני יודעת? זה כתוב לך על המצח!": "משעמם לך? תזמורת מכבי האש כבר בדרך."..,והמשפט הידוע מאסקימו לימון: "ושלא תשתה לי חשיש!"

שרהלה' גולדשטיין תרמה לארכיון את הציטטה: …"אפשר לחשוב שאתה הגרף פוטוצקי!" ומוסיפה: כשמישהו לבש בגד קייצי כשלאמא שלי היה קר, היא נהגה לומר: "מה זה ??!! הוצמפנ'ם" (אין לי מושג מה זה, אבל ברור שאת חייבת להתלבש בהתאם לחום/קור שהיא חשה)
וכמובן, הקלסי מכולם: "זה לאורחים" על שוקולד/בונבוניירה וכל דבר טוב אחר …..

מוכנים לתרום לאוסף משהו משלכם? עוד משפט הורים בלתי נשכח?

(מעניין מה יספרו הדורות הבאים על המשפטים שלנו ).

שיר האמא מראה שהמשפטים שאומרים הורים  לא כל כך שונים בתרבויות אחרות.

יהודה עמיחי על משפטי הוריו:

"הורי חסכו ממני כאבים ואכזבות וצער

באהבה רבה. עכשיו כל אלה נשארו לי כמו כל חיסכון

ונוספו לכאבים שאני רוצה לחסוך מילדי.

איזה חסכון גדול נערם עלי.

אף הם אמרו לי תמיד: "אני אראה לך"

לפעמים בקול מאיים ולפעמים בקול אהבה מתוקה,

אני אראה לך. חכה, אני אראה לך

"אתה עוד תלמד" בזעם, "אתה עוד תלמד"

בקול מרגיע ומבטיח טובה.

"תעשה מה שאתה רוצה" בצעקות

ו"תעשה מה שאתה רוצה, אתה אדם חופשי"

כמו בזמרה של מלאכים טובים.

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה".

(יהודה עמיחי, מתוך: "פתוח סגור פתוח")

טוב, אני את שלי אמרתי. 

קולאז': א. אור

אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם)

את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים ביום לפחות. משקל ברזל אימתני ניצב בפינה. החדר היה קר, לבן ומפחיד. לא ברור איך השפיעה הסביבה הבריאותנית על חרדותיו של דני, המטופל הראשון.

כשהחלטתי להוסיף יצירה לארגז הכלים הטיפולי שלי, נעתי בין חדר- אחות אחד למשנהו עם תיק בד גדול וכמה שקיות ניילון, עמוסות לעייפה בז'ורנלים צבעוניים, צבעים, דבקים ומכחולים שהפכו למעין ניידת אמנות קינטית. לפעמים, בסתר ליבי, קינאתי בחברותיי הפסיכולוגיות שציוד העזר היחידי שלהן  היה קופסת ניירות טישיו. נקודה.

לפני כמה שנים ביקרתי בבית של זיגמונד פרויד בלונדון. בית שהפך למוזיאון. הוקסמתי. במיוחד שבתה את ליבי הספה המפורסמת. ספה קטנה רכה ומזמינה, עטופה שטיח אתני בצבעים עשירים וחמים. מסביב בסדר מופתי ניצבו פסלים וציורים רבים. על ספה זאת ממש שכבו המטופלים של פרויד בזמן האנליזה שלהם, חשבתי, ברי מזל שכמותם!.

הרהרתי באפשרות להסיח את דעתו של השומר, להתגנב בזחילה לחדר האפלולי ולישון קצת על הספה המפורסמת. שם ודאי יופיעו חלומות פרוידיאניים עמוקים ושלווה תתפשט סביב.גם עכשיו, שנים עברו מאז, הכמיהה הזאת עדיין חיה. הזדמנות שהוחמצה.

ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות בגישה יונגיאנית ומנחת סדנאות ייחודיות, כותבת במאמרה המאד מומלץ "סטודיו פתוח" שהופיע בספר המאמרים היצירה לב הטיפול בעריכת רונן ברגר:

"אני רואה את מרחב הסטודיו כיישות חיה, שמשמשת מעין קו-מטפל סביבתי". ומוסיפה:"…למדתי מנסיוני לא להחזיר את כל הציוד לארונות בסוף העבודה בסדנה ולא להשאיר את השולחנות ריקים. ….רצוי שיהיה 'בלגן' מסוים, כדי שעבודות האמנות המתהוות תוכלנה להשתלב עם אי הסדר הכללי ולהתפתח מחוץ לזרקור".

מאמר מאתגר נוסף שעוסק בחדר הטיפול הוא  על אבדן הטמנוס, או כשהקליניקה עוברת דירה, של הנרי אברמוביץ.

שירלי גופר שלחה אלי את הקישור שמתאר חדרים של מטפלים-פסיכואליטיקאים כפי שצולמו על ידי הפסיכואנליטיקאי מרק גרלד בניו יורק. מעורר קינאה, לא?

דייב אדוארדס, מטפל באמנות מאנגליה, יזם פרוייקט שבו מטפלים מצלמים ומספרים על חלל העבודה שלהם. הוא מדבר על ההבדלים בארגון ועיצוב חדרי העבודה של מטפלים מהתמחויות שונות. אגב, באנגליה חדר העבודה של מטפל באמנות מכונה משרד, ולא סטודיו או קליניקה כמו שמקובל אצלנו.

ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית, הציגה תערוכת צילומים שעסקה בחדרי טיפול בישראל.

ועוד חומר למחשבה. כשמחפשים בגוגל דימויים של חדרי טיפול  באנגלית, מתקבלות תמונות שונות לגמרי מכאשר מחפשים חדרי טיפול בעברית.

.