שימוש בתצלומי ילדות בטיפול ו"הנוסעת בזמן"

Chino Otsuka: Imagine finding me

Chino Otsuka: Imagine finding me

אנחנו יכולים לחזור ולדפדף באלבומים הישנים שלנו. עדיין יכולים. צילומי הילדות של רובינו מסודרים באלבומים, פחות או יותר, ומצהיבים לאיטם על המדף. אם רוצים, אפשר לנגב את האבק מהכריכה, לפתוח, לדפדף ולצלול במנהרת הזמן. דרך הצילומים הישנים אנחנו יכולים לראות את עצמנו באור חדש ואולי להבחין במה שלא יכולנו לראות כילדים. ספק אם  דור הילדים שגדל עכשיו יוכל לעשות זאת בבגרותו. מה יהיה עם טריליוני תמונות הסלולרי, האינסטגרם, הטאבלט, ייעלמו אל האופל? (מה זה 'אופל' בשפה טכנולוגית? האם גם שם יש קורי עכביש ואבק?) איך אפשר יהיה להשתלט על הצונמי הזה?

"הצילום נותן לנו אפשרות לשמור על זכרונות ויזואליים כך שלא ייפגעו משיני הזמן. אנחנו שומרים ומעבירים צילומים מדור לדור. הצילום מנציח את הרגע החולף ומאפשר לנו להביט לאחור ולחזור לרגע שקפא. זוהי פגישה מחודשת עם רגעים שהיו ברצף החיים שלנו. בלי המצלמה רגעים אלה היו נעלמים. נמחקים כמו טביעות רגל בחול שנמחו על ידי הגלים." (לינדה ברמן, 1993 )

לינדה ברמן, חלוצה בתחום השימוש בצילום בטיפול, והכותבת הבולטת בתחום, ממליצה לעבוד עם סדרת תצלומים ולא עם צילום בודד, בעיקר כדאי לעקוב אחרי חזרתיות של מבנים, הבעות, מסרים. היא מציעה למה כדאי לנו לשים לב בהתבוננות מחודשת באלבום משפחתי:

  • השמטות– מה או מי חסר באלבום? מי אינננו? האם יש תקופה שכלל לא צולמה, האם יש אנשים במשפחה שתמיד נעדרים?
  • אווירה- הרגש שעובר, מצב הרוח, דחיסות קלסטרופובית מול מרחב או מרחק, פורמליות מול חופשיות.
  • שפת גוף- צורת העמידה או הישיבה, זווית הישיבה, האם הידיים נינוחות או מוסתרות בכיסים או מאחורי הגב? האם יש המנעות ממגע, סוג האחיזה סוג המגע, מי פונה למי?
  • קירבה-מרחק –הרווח בין האנשים,קרבה, התמזגות, ריחוק, קרבה אחידה בין כולם או הבדלים בולטים.
  • המיתוס המשפחתי-מה הפנים הציבוריות של המשפחה ומה היא משדרת לעולם ?
  • תפקידים במשפחה- מי הוא עמוד התווך, העוגן המרכזי, יחסי תומך-נתמך, מגן ומוגן, מיהו השונה שמבטא סטייה או חריגות, (מי לבוש אחרת, יושב אחרת, הבעתו שונה ) השעיר לעזאזל.
  • יחסי גומלין- יחסים שחוזרים על עצמם באלבום כמו: שניים קרובים והשלישי רחוק. פנייה קבועה של האחד כלפי השני, קווי דמיון במשפחה.

Chino Otsuka: Imagine finding me

עוד מחשבות על חשיפה של המטפלת

Gregory Crewdson

Gregory Crewdson

במציאות הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים, מטפלים רבים חווים חשיפה כפויה ולא מתוכננת של חייהם הפרטיים. מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות בלתי מתוכננות רבות מתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. למשל :
בתור בסופר -מרקט בבוקר, לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית, לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי ?
אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ ,יושבים בשולחן מאחורי.

יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יכול לתרום לקידום הטיפול. החשיפה הסלקטיבית יעילה במיוחד לדעתי בעבודה עם מטופלים מופנמים שמתקשים לתת ביטוי לרגשותיהם. מודל השיתוף של המטפלים עשוי להפשיר את הקרח ואת השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית מהתקשרות למבוגר, קשר בגובה העיניים עם גוון אישי ולא מעמדה מקצועית מוחזקת, מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר .

הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו בעבר, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים בקשר הטיפולי, אם איננו מצליחים להיות טאבולה ראסה. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש. המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי.
אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .למעשה אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. (אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות שלנו במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה ).

צילום :Crewdson G.

ממליצה על ספרה של ננסי ברידג'ס שעוסק בהתלבטויות סביב גבולות הטיפול ננסי ברידג'ס שעוסק בשאלות שקשורות בחשיפה של מטפלים :

http://books.google.co.il/books/about/Moving_Beyond_the_Comfort_Zone_in_Psycho.html?id=doejdKQ8KzsC&redir_esc=y