התבוננתי בתמונה שלמעלה. מה אני רואה כאן? מה האמן רוצה להגיד ?
התפעלתי מהיופי והחיות. חשבתי על חיים שמתחילים. על חום. על תנועה. ראיתי גם אופטימיות.
אחר כך קראתי.
האמן מישקה הנר לא יוצר דימויים חדשים. לדעתו אין בכך צורך, הרי העולם קורס מרוב עומס הדימויים. הוא משתמש בדימויים מ-google earth. כאן גזר חלק מצילום אוירי של אזורי האכלת פרות בקולורדו. כל נקודה קטנה היא פרה. האדום-אזור השחיטה.
נבעתתי.
איפה יופי ורגישות? איפה חיים וחום? כמה הרבה השלכתי על התמונה מהרצונות ומההגנות שלי?
מקובל להגיד שאמנות היא שפה. האם זאת שפה? אנחנו מנסים לקרוא ולהבין מה האמן או המטופל שלנו רוצים להגיד. מה הדבר הזה שהם מתקשרים שלא ניתן להגיד במילים? אבל קריאת האמנות מופנית פנימה והחוצה בו-זמנית. בנסיון שלנו לפרש אמנות כחלק מקשר טיפולי יש כמה מלכודות:
אנחנו עלולים לנסות למצוא "בכח" את מה שאנחנו יודעים על האמנים או המטופלים בתוך היצירה. אנחנו עשויים לאכוף את המבט שלנו על היצירה. אנחנו נוטים לשכוח שחלק (בעצם רוב) ממה שאנחנו חווים בהקשר ליצירה הוא השלכתי. בנוסף. אנחנו נוטים לשכוח שלא תמיד היצירה היא בבואה נאמנה וישירה של האמן או המטופל. לפעמים הוא בחר להגזים,להעצים, להדגיש צד אחד בעצמו, חלק-עצמי אחד מתוך חלקי עצמי רבים.
תגית: אמנות
ארט ברוט והפסל מצומת מסובים
כנראה שלא קורה הרבה בצומת מסובים, ממש ליד חירייה, ה"מכה" של אמני המיחזור. במשך שנים כשחלפתי שם, בדרך מפה לשם, צדה את עיני דמותו של איש צנום יושב שפוף על שרפרף לצד הכביש ומפסל בעץ. שיער סתור, פנים חרושי חריצים, שקוע במלאכת הגילוף. גשם סערה, ברד ושרב. שנה אחר שנה, הוא תמיד היה שם. "יום אחד אעצור ואפגוש את האיש המיוחד הזה", אמרתי לעצמי. ועוד כמה שנים עברו. אבל יום אחד זה קרה. עצרתי את המכונית בהתרגשות וניגשתי ישר אל הפסל." באתי לראות את היצירות שלך", הצהרתי בחגיגיות. "מאפרות חמש שקל "הוא ענה בקצרה והמשיך לגלף. אחר כך קילל את הממשלה ואת שאר העולם בשצף קצף. כנראה שלא תמיד עשיית האמנות מצליחה לאוורר את כל הכעסים. מקרוב הוא נראה קצת מפחיד והמאפרות היו מגושמות. יום אחד הוא נעלם. השמועות אומרות שפתח גלריה של "אאוטסיידרס ארט" בסוהו.
פה ושם יש אכזבות, ולמרות זאת אני סקרנית להכיר אמנות שלא נוצרה בבית ספר חשוב לאמנות ולא נאצרה על ידי פרסונה אפנתית, אוצר שכותב מילים גבוהות ובלתי קריאות לחלוטין על משהו אמורפי-ביזארי-לא ברור שנזרק בהיכל הקדוש שנקרא מוזיאון או גלריה. מסתבר שאמנות מרתקת מתרחשת גם, או בעיקר, מחוץ למוקדי הכח. את המונח אאוטסיידרס-ארט טבע מבקר האמנות רוג'ר קרדינל ב-1972 כמונח מקביל לארט ברוט, מושג שטבע האמן ז'אן דובופה, כדי לתאר אמנות שנוצרה מחוץ לגבולות התרבות הרשמית. דובופה התמקד במיוחד באמנים שמחוץ לממסד ולסצנת האמנות, כמו אלה ששוהים באשפוז פסיכיאטרי או ילדים. בהשוואה לארט ברוט המונח האנגלי אאוטסיידרס ארט רחב יותר וכולל קשת רחבה של אמנים אוטודידקטים או נאיביים שמעולם לא התמסדו. לאמנים אלה אין לרוב קשר עם המגמות הרווחות והאופנתיות ולעיתים האמנות שלהם נגלית רק אחרי מותם. לעיתים קרובות אמנות אאוטסיידר מבטאת מצב נפשי קיצוני, רעיונות לא מקובלים, או מתארת עולם פנטסטי. אחרי שנים של התעלמות מנומנמת, אמנות הארט ברוט מקבלת תשומת לב רבה היום. מוזיאונים, גלריות,אוניברסיטאות וכו' נותנים עכשיו במה גם לאמנות האוטודידקטית. הארט ברוט וה"אאוטסיידר ארט" מקודמים על ידי יחצ"נים של גלריות. האאוטסיידרים הם In.
בצילום :
אנשי הזבל בחיריה, של H.C.Schult אמן מיצב ואמן מושגי שפועל בעיקר בגרמניה. הוא ידוע בעולם בעיקר בזכות עבודתו עם אשפה. העבודה שלו "אנשי האשפה" נודדת בעולם ונועדה לעורר את דעת הקהל לסכנות האקולוגיות שנובעות מצרכנות עודפת וחוסר מודעות סביבתית. "הפירמידות בנות זמננו הן ערימות האשפה. העניים אוספים את האשפה של העשירים" … כך כותב שולט באתר הקורא לפעילות לשמירת כדור הארץ.
האתר של שולט ואנשי האשפה שלו:
האם אפשר לקרוא אמנות? (דוגמה שניה)
מה אתם מרגישים כשאתם מסתכלים על העבודה הזאת? מה אתם רואים כאן?
בעיני יש משהו עדין ושקט בגוונים האלה. הדימוי הזה מרגיע אותי. אני סקרנית.
אני קוראת את מה שמישקה הנר כותב על היצירה שלו ומגלה שזה צילום של google earth שמתאר אזורים סודיים בהולנד שאסור בהחלט לצלם (כל החלק שלמטה). בדרך כלל מתרחשים באזורים הסודיים האלה דברים קשים. אולי גם לא מוסריים ואולי לא חוקיים. אני מסתכלת על הדימוי. העדינות נעלמת. אני רואה סכנה.
כמה פעמים אנחנו מתייחסים לעבודות אמנות כאל כתב חידה. מנסים לפענח איזה סוד בכתמים, בצללים, במחיקות, בהסתרות. הנה זה סימן לטראומה, לאבדן, לקונפליקט. לפעמים ממהרים להסיק מסקנות חותכות. לדעת מהר מדי את מה שלא נאמר. לבנות תאוריה או סיפור. סיפור על עצמנו.
האתר של מישקה הנר מעורר מחשבות על גבולות שיתוף דימויים באינטרנט ועל הלגיטימיות של שימוש בדימויים של צלמים אחרים.
תודות לצלמת תמר אלול שמציגה לנו ביעורים שלה צלמים ותופעות תרבותיות מעניינות
שקית נייר חומה – נושא ליצירה
מכל שיעורי הצילום, הקשים ביותר היו אלה שעסקו באור וצל.
לא אור, רק צל שחור וגדול היה שם.
ברגע שהמורה התחיל לדבר על זמן חשיפה, מרחק ואור נוריות האזהרה התחילו להבהב ולהתריע. תזהרי, סכנת כשלון מתקרבת. פיזיקה וכימיה לא הבנת אז גם כאן אין סיכוי. נו, ואם אין סיכוי אז אין סיכון. אני תופסת מרחק וחושך גדול. חוסר אונים, כעס, בושה הרימו את ראשם החבוט. התריס החלוד כבר סגור הרמטית והמנגנון שפותח, מקולקל. אז בזמן שכולם התאמצו (כאמור, לצלם שקית נייר חומה) אני צילמתי את כולם מתאמצים. ובסוף כשלא נשאר זמן, קליק אחד קטן על מה שנשאר מהשקית.
אפשר לקחת כל דבר, כולל שקית נייר חומה ולעשות ממנה דיוקן עצמי. מהמצומצם יוצא עושר גדול. הכל אפשרי. בקבוצות טיפול באמנות מסתתרת לעיתים קרובות חרדה סמויה. איך תיראה העבודה שלי בין כל השאר? אולי לא אצליח להגיד משהו משמעותי הפעם? החשש שמשהו לא יצליח משותף לקבוצה ולמנחים. אבל לרוב נוצר איזה חיבור, איזה מגע לא מוגדר, שמתוכו נובטים רעיונות. רגל שבורה של בובה, צילום של הר, שורה משיר, כותרת מעיתון יומי, או אפילו שקית נייר חומה, הופכים בהדרגה לאמירה חדשה ומשמעותית על עצמנו.