חמישים דקות. פעם בשבוע. x חדשים, Y שנים. קשה לדעת כמה זמן הטיפול ייקח. יש מסלול מקוצר? יש מסלול מזורז?

"אז כמה זמן זה ייקח?" הוא שואל אותי במבט מודאג. הוא סובל ואין לו סבלנות לתהליכים מייגעים. "קצת קשה להעריך כרגע לפני שהכרנו". אני אומרת.

"אז זה לא חיסול ממוקד?" הוא שואל באכזבה." אצל ורדה (ויזלטיר) זה אחרת. שתיים שלוש דקות ומקבלים מענה לבעיה". נכון, המהירות מפתה. למי יש סבלנות לתהליכים ארוכים? אבל למרות זאת, נדרש לרוב זמן כדי ליצור שינוי. הקשר הטיפולי נבנה מתוך הרצף והחזרתיות של המסגרת. יום קבוע, שעה קבועה, זמן קבוע. משהו שניתן לצפות לו. מבנה שמאפשר חוויה של רצף ובטחון. מרחב זמן שנותן סיכוי לבניית אמון, שמאפשר היווצרות ברית טיפולית, שמאפשרת שינוי עמוק.

אני זוכרת איך ידעתי שזמן הפגישה עם המטפלת שלי נגמר. במבט חם ונעים היא רכנה קדימה ועברה לשבת על קצה הכיסא. על פניה עלה חיוך עדין מלווה בהנהון. זה הכל. ככה הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי במהירות, לצאת ולפנות את הכורסה הנוחה לבא בתור. אלה היו כללי המשחק שלנו. זאת היתה חוויה מורכבת אבל טובה בדרך כלל. מישהו (המטפלת? השעון? שניהם?) שמר שלא נתבלבל. לקשר המסוים הזה יש מסגרת שמגינה מהתמזגות.

היה ברור לי שלא אמחה על הנוהל המקובל של חמישים דקות בדיוק, על השעון. גם כשסוף סוף העזתי לדבר, כמה דקות לפני סוף הפגישה על מה שהיה עד אז סוד כמוס, ידעתי שלא אפר את החוקים ולא אמנע מהמטפלת שלי את כוס הקפה שלה. אחרת איך היא תאהב אותי? אחרת מי ישמור עלי?

S. Falls צילום: א. אור

"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול" אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהריים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את ליבי….אנחנו זקוקים לטקסים." ( אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, עמ' 10)

Sam falls,Brooklyn,N.Y.2014
Light over time
http://www.artnet.com/artists/sam-falls/