אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !

עוד מחשבות על חשיפת המטפלת

בתאוריה הקלאסית המטפלת אמורה להיות דף חלק או טאבולה ראסה. הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו פעם, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים במצב הטיפולי. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש.למטופלים אין אף פעם באמת חופש כזה כי המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי. .אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה.

במציאות  הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים , מטפלים רבים חווים   חשיפה כפויה ולא מתוכננת של אירועים בחייהם . מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות רבות מתרחשות מחוץ לפגישות הרשמיות.  למשל  :

בתור בסופר מרקט , בבוקר , לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי?

אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. ממש  לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ יושבים כל הערב בשולחן מאחורי ושומעים הכל. יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יתרום לקידום הטיפול. חשיפה עצמית סלקטיבית יעילה במיוחד בעבודה עם ילדים שתקנים. מודל השיתוף עשוי להפשיר את השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית ממבוגרים ,קשר בגובה העיניים, אישי ולא מעמדה מקצועית מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר מטיפול שמתבסס על פירושים.

הצלם גרגורי קרודסון, נולד ב-1962 בברוקלין, ניו יורק, מפגיש אותנו עם אשליית ההגנה והפרטיות בבית. הקירות שאמורים להגן,לבודד ולהסתיר מהמבט הציבורי, הם שקופים. חוויה מפחידה ומצמררת. בעבודותיו של קרודסון אנחנו מורשים להציץ ללא הרף ברגעים האינטימיים של אנשים בבתיהם. הבית כבר לא שומר. החיפוש שלנו אחרי ההגנה של הבית, הפרטיות, נועד להגן עלינו ממבטים חודרניים. חוויה שיכולה להיות שתלטנית,כוחנית,מסרסת. חוויה שמעוררת חוסר אונים, בושה ואשמה.
בילדותו, היה ממוקם המשרד של אביו הפסיכואנליטיקאי במרתף הבית. קרודסון ואחיו התבקשו להתעלם מזרם המבוגרים שפקדו את ביתם בכל שעה עגולה. לפעמים גרגורי נהג לשכב על רצפת חדר המגורים ותהה איזה שיחות מתקיימות שם למטה. "תמיד ניסיתי לדמיין בתמונות את מה ששמעתי. אבל לא שמעתי כלום. רק ידעתי שזה סודי ואסור. וככה אפשר להבין את הצילום שלי".
האתר של קרודסון נותן מושג על המתח בין הפרטי לחשוף.

תודה לתמר אלול שבזכותה התוודעתי לצלם המרתק הזה.