אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !

משפטי הורים וצנוניות


צנוניות

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות?

משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק? חלקנו זוכרים את משפטי ההורים בגעגוע, בחיבה, בחיוך. חלקנו מאשימים, רוטנים, קובלים על שטיפת המח שאין להיפטר ממנה. "תנקי,תנקי, הכתר לא יפול לך מהראש" היה מעליב. "אל תבכי כמו קוזאק שנגזל" היה מוזר. "הולך לי כמו למשומד בעולם הבא" היה לא מובן. "טוב, אז אל תלמדי! שמעתי שידידיה (הפנצ'ער-מאכער מיהוד) מחפש עוזרת" היה מאיים. (התנחמתי כשנודע לי שגם חברות שלי שמעו חדשות לבקרים את אותו משפט).

אגב שתילת (או השתלת) צנוניות נזכרתי במילים של פניה ברגשטיין:

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים"….

את המשפטים הבאים אספתי מחברות: "מילא, לא כולם צריכים להיות מהנדסים!"; "אוכל לא זורקים, סבא אכל קליפות תפוחי אדמה בגטו"; "תשטפי כלים, המשרתים פוטרו"; "מה את רוצה שאני אחשוב? שקראתם פושקין כל הלילה?"; "מאיפה אני יודעת? זה כתוב לך על המצח!": "משעמם לך? תזמורת מכבי האש כבר בדרך."..,והמשפט הידוע מאסקימו לימון: "ושלא תשתה לי חשיש!"

שרהלה' גולדשטיין תרמה לארכיון את הציטטה: …"אפשר לחשוב שאתה הגרף פוטוצקי!" ומוסיפה: כשמישהו לבש בגד קייצי כשלאמא שלי היה קר, היא נהגה לומר: "מה זה ??!! הוצמפנ'ם" (אין לי מושג מה זה, אבל ברור שאת חייבת להתלבש בהתאם לחום/קור שהיא חשה)
וכמובן, הקלסי מכולם: "זה לאורחים" על שוקולד/בונבוניירה וכל דבר טוב אחר …..

מוכנים לתרום לאוסף משהו משלכם? עוד משפט הורים בלתי נשכח?

(מעניין מה יספרו הדורות הבאים על המשפטים שלנו ).

שיר האמא מראה שהמשפטים שאומרים הורים  לא כל כך שונים בתרבויות אחרות.

יהודה עמיחי על משפטי הוריו:

"הורי חסכו ממני כאבים ואכזבות וצער

באהבה רבה. עכשיו כל אלה נשארו לי כמו כל חיסכון

ונוספו לכאבים שאני רוצה לחסוך מילדי.

איזה חסכון גדול נערם עלי.

אף הם אמרו לי תמיד: "אני אראה לך"

לפעמים בקול מאיים ולפעמים בקול אהבה מתוקה,

אני אראה לך. חכה, אני אראה לך

"אתה עוד תלמד" בזעם, "אתה עוד תלמד"

בקול מרגיע ומבטיח טובה.

"תעשה מה שאתה רוצה" בצעקות

ו"תעשה מה שאתה רוצה, אתה אדם חופשי"

כמו בזמרה של מלאכים טובים.

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה".

(יהודה עמיחי, מתוך: "פתוח סגור פתוח")

טוב, אני את שלי אמרתי. 

שינויים בנוגע לחשיפה של המטפלת

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

טאבולה ראסה. צילום: ר. אור

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל להיות מטפלת, אם בעצמי אני לא מצליחה לטפל. המדריכה שלי, פסיכולוגית בעלת שם, מלאת רצון לעזור ומאד ביקורתית, אני זוכרת אותה בחום. "שלושה דברים חשוב לזכור "היא אמרה לי בטון סמכותי שמנסה להרגיע.
" דבר ראשון, בשביל מה הטיפול ?" ומיד ענתה : "הטיפול הוא בשביל לנתח ולהבין. את צריכה לעזור לילד להבין את עצמו".
"כלל שני, איך את צריכה להיות ? את צריכה להיות דף חלק . מסך ריק, טאבולה ראסה. למה ? בשביל ההעברה ".
שני הכללים הברורים והפשוטים האלה הציפו אותי במבול של רגשות. כמה קשה.איך המטופל שלי יבין את מה שאני לא מבינה ? איך אני אבין אם הוא מבין ? וטאבולה ראסה ? איך מישהי שלבושה במטפחות צבעוניות שמחוברות בסיכות ביטחון, יכולה להיות דף חלק ? איך אפשר להיות אנונימית כשרואים עלינו מרחוק הכל ? ממרחק אפשר לנחש שזה הטיפול הראשון שלי ושאני מאד פוחדת.
אבל למדריכה שלי היו נסיון חיים עשיר וסט שלם של כללים ברורים ומוצקים. ובמיוחד, החוק השלישי המוחלט והברור מכולם:
בשום אופן ואף פעם, לא עונים על שאלות אישיות. למה? שוב בגלל ההעברה. תתני "לו "לעשות השלכה. היא הדגישה. כל פרט שהוא יידע עלייך עלול להפריע".
הבנתי. כשהמטופל שלי ישאל אותי משהו אישי, אני צריכה לקחת את השאלה ופשוט לזרוק אותה חזרה, כמה שיותר רחוק, למגרש שלו. וכל האמצעים כשרים, למשל:
דני: בת כמה את ?
אני: בת כמה אתה חושב שאני דני ?
דני: אה…איפה את גרה ?
אני : מעניין למה דוקא עכשיו דני, אתה שואל איפה אני גרה. לא בשבוע שעבר, לא בעוד שבוע, דוקא עכשיו.
והנורא מכל :
דני: את נשואה, יש לך בעל?
אני: שתיקה. מבט מזוגג. התכווצות.
כמה דחויה ובודדה , מושפלת וחלשה, הייתי מרגישה אם מישהו היה עונה לי ככה, חשבתי. לא רק המטפלת שלי, אפילו השכנה ממול או הקופאית בסופרמרקט. הייתי מתביישת בעצם העובדה שהעזתי לשאול שאלה אישית, לחדור לקודש הקודשים, להתעניין. להאמין שרוצים לשתף אותי.
בעצם, חשבתי, הייתי רוצה לקרב את אותו ילד סקרן, לחבק אותו בחום, לצעוק לו: כל הכבוד חמודי! כל הכבוד על האומץ לשאול שאלות! כל הכבוד שאתה בכלל רואה שיש כאן עוד מישהי בחדר! שאכפת לך בת כמה היא ואיפה היא גרה. כמה יפה שאתה רואה שגם היא זקוקה לקצת התייחסות וחום.
אבל לענות על שאלות אישיות היה מאד מפחיד. כי מה תגיד המדריכה, ומה עם ההעברה, ומה יגידו החברות בשירות הפסיכולוג ?
חבר המושבעים בפאות הלבנות יגזרו גזר דין מוות על המקצועיות שלי.
ככה עברו שנים ארוכות שבהן התכווצתי והחוורתי כשנדמה היה שהנה שאלה עומדת להישאל. רגע לפני משהו כמו : למה התחפשת בפורים? לאן נסעת בחופש? בנית סוכה? מיד עשיתי תנועה פתאומית או השתעלתי בקול, העיקר להסיח את הדעת ולא להיקלע למצב הכל כך מבלבל ואישי הזה.
ואחר כך כשכבר החלטתי לא לאכזב יותר ילדים ששואלים שאלות אישיות, ועניתי להם תשובה אמיתית פשוטה וברורה, הסתרתי באדיקות את החטא מחברים לעבודה, למרות שמי יודע, אולי גם הם פעלו בצורה דומה.
וכמובן ההקלה הגדולה כאשר הופיעו הגישות החדשותההתייחסותיות, גישות הטיפול כקשר, כחוויה של שניים.גישות שמדברות על קשר טיפולי בין שני בוגרים, או בין שני "ילדים",ולאו דוקא המודל של מטפל כהורה. ורוח חדשה נושבת לפיה הכל בר-דיון כל עוד הוא מקדם את המטרות של הטיפול. ואופציות נפתחות, שהיו טאבו מוחלט : כמו , לטפל כשצריך, גם מחוץ לחדר, לקיים פגישת פרידה בבית קפה, או במטבח של מטופלת חולה, לשתף באופן סלקטיבי בדברים אישיים, לכתוב מכתב, ועוד. הקשר הטיפולי הופך להרבה יותר עשיר ומגוון אבל גם מאתגר ומורכב מאד.
הרבה דברים השתנו מאז ההדרכה ההיא. כמו כולנו, גם אני חיפשתי את הדרך להרגיש נוח וטבעי בבגדי המטפלת. להחליף את הבלייזר המחויט בבגד ישן ומוכר רך ונוח. כמו אצל רבים החוקים הפכו לאט לאט יותר גמישים, יותר אלסטיים.

ממליצה על המאמר של פרופ' עמנואל ברמן ,שאין חד ממנו בכתיבה על טיפול, על פונדמנטליזם טיפולי.

עוד מחשבות על חשיפה של המטפלת

Gregory Crewdson

Gregory Crewdson

במציאות הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים, מטפלים רבים חווים חשיפה כפויה ולא מתוכננת של חייהם הפרטיים. מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות בלתי מתוכננות רבות מתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. למשל :
בתור בסופר -מרקט בבוקר, לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית, לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי ?
אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ ,יושבים בשולחן מאחורי.

יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יכול לתרום לקידום הטיפול. החשיפה הסלקטיבית יעילה במיוחד לדעתי בעבודה עם מטופלים מופנמים שמתקשים לתת ביטוי לרגשותיהם. מודל השיתוף של המטפלים עשוי להפשיר את הקרח ואת השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית מהתקשרות למבוגר, קשר בגובה העיניים עם גוון אישי ולא מעמדה מקצועית מוחזקת, מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר .

הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו בעבר, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים בקשר הטיפולי, אם איננו מצליחים להיות טאבולה ראסה. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש. המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי.
אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .למעשה אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. (אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות שלנו במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה ).

צילום :Crewdson G.

ממליצה על ספרה של ננסי ברידג'ס שעוסק בהתלבטויות סביב גבולות הטיפול ננסי ברידג'ס שעוסק בשאלות שקשורות בחשיפה של מטפלים :

http://books.google.co.il/books/about/Moving_Beyond_the_Comfort_Zone_in_Psycho.html?id=doejdKQ8KzsC&redir_esc=y

שקית נייר חומה – נושא ליצירה

א. אור

א. אור

מכל שיעורי הצילום, הקשים  ביותר היו אלה שעסקו באור וצל.

לא אור, רק צל שחור וגדול היה שם.

ברגע שהמורה התחיל לדבר על זמן חשיפה, מרחק ואור נוריות האזהרה התחילו להבהב ולהתריע. תזהרי, סכנת כשלון מתקרבת. פיזיקה וכימיה לא הבנת אז גם כאן אין סיכוי. נו, ואם אין סיכוי אז אין סיכון. אני תופסת מרחק וחושך גדול. חוסר אונים, כעס, בושה הרימו את ראשם החבוט. התריס החלוד כבר סגור הרמטית והמנגנון שפותח, מקולקל. אז בזמן שכולם התאמצו  (כאמור, לצלם שקית נייר חומה) אני צילמתי את כולם מתאמצים. ובסוף כשלא נשאר זמן, קליק אחד קטן על מה שנשאר מהשקית.

 אפשר לקחת כל דבר, כולל שקית נייר חומה ולעשות ממנה דיוקן עצמי. מהמצומצם יוצא עושר גדול. הכל אפשרי. בקבוצות טיפול באמנות מסתתרת לעיתים קרובות חרדה סמויה. איך תיראה העבודה שלי בין כל השאר? אולי לא אצליח להגיד משהו משמעותי הפעם? החשש שמשהו לא יצליח משותף לקבוצה ולמנחים. אבל לרוב נוצר איזה חיבור, איזה מגע לא מוגדר, שמתוכו נובטים רעיונות. רגל שבורה של בובה, צילום של הר, שורה משיר, כותרת מעיתון יומי, או אפילו שקית נייר חומה, הופכים בהדרגה לאמירה חדשה ומשמעותית על עצמנו.

א.אור

א.אור