טאבולה ראסה. צילום: ר. אור

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל להיות מטפלת, אם בעצמי אני לא מצליחה לטפל. המדריכה שלי, פסיכולוגית בעלת שם, מלאת רצון לעזור ומאד ביקורתית, אני זוכרת אותה בחום. "שלושה דברים חשוב לזכור "היא אמרה לי בטון סמכותי שמנסה להרגיע.
" דבר ראשון, בשביל מה הטיפול ?" ומיד ענתה : "הטיפול הוא בשביל לנתח ולהבין. את צריכה לעזור לילד להבין את עצמו".
"כלל שני, איך את צריכה להיות ? את צריכה להיות דף חלק . מסך ריק, טאבולה ראסה. למה ? בשביל ההעברה ".
שני הכללים הברורים והפשוטים האלה הציפו אותי במבול של רגשות. כמה קשה.איך המטופל שלי יבין את מה שאני לא מבינה ? איך אני אבין אם הוא מבין ? וטאבולה ראסה ? איך מישהי שלבושה במטפחות צבעוניות שמחוברות בסיכות ביטחון, יכולה להיות דף חלק ? איך אפשר להיות אנונימית כשרואים עלינו מרחוק הכל ? ממרחק אפשר לנחש שזה הטיפול הראשון שלי ושאני מאד פוחדת.
אבל למדריכה שלי היו נסיון חיים עשיר וסט שלם של כללים ברורים ומוצקים. ובמיוחד, החוק השלישי המוחלט והברור מכולם:
בשום אופן ואף פעם, לא עונים על שאלות אישיות. למה? שוב בגלל ההעברה. תתני "לו "לעשות השלכה. היא הדגישה. כל פרט שהוא יידע עלייך עלול להפריע".
הבנתי. כשהמטופל שלי ישאל אותי משהו אישי, אני צריכה לקחת את השאלה ופשוט לזרוק אותה חזרה, כמה שיותר רחוק, למגרש שלו. וכל האמצעים כשרים, למשל:
דני: בת כמה את ?
אני: בת כמה אתה חושב שאני דני ?
דני: אה…איפה את גרה ?
אני : מעניין למה דוקא עכשיו דני, אתה שואל איפה אני גרה. לא בשבוע שעבר, לא בעוד שבוע, דוקא עכשיו.
והנורא מכל :
דני: את נשואה, יש לך בעל?
אני: שתיקה. מבט מזוגג. התכווצות.
כמה דחויה ובודדה , מושפלת וחלשה, הייתי מרגישה אם מישהו היה עונה לי ככה, חשבתי. לא רק המטפלת שלי, אפילו השכנה ממול או הקופאית בסופרמרקט. הייתי מתביישת בעצם העובדה שהעזתי לשאול שאלה אישית, לחדור לקודש הקודשים, להתעניין. להאמין שרוצים לשתף אותי.
בעצם, חשבתי, הייתי רוצה לקרב את אותו ילד סקרן, לחבק אותו בחום, לצעוק לו: כל הכבוד חמודי! כל הכבוד על האומץ לשאול שאלות! כל הכבוד שאתה בכלל רואה שיש כאן עוד מישהי בחדר! שאכפת לך בת כמה היא ואיפה היא גרה. כמה יפה שאתה רואה שגם היא זקוקה לקצת התייחסות וחום.
אבל לענות על שאלות אישיות היה מאד מפחיד. כי מה תגיד המדריכה, ומה עם ההעברה, ומה יגידו החברות בשירות הפסיכולוג ?
חבר המושבעים בפאות הלבנות יגזרו גזר דין מוות על המקצועיות שלי.
ככה עברו שנים ארוכות שבהן התכווצתי והחוורתי כשנדמה היה שהנה שאלה עומדת להישאל. רגע לפני משהו כמו : למה התחפשת בפורים? לאן נסעת בחופש? בנית סוכה? מיד עשיתי תנועה פתאומית או השתעלתי בקול, העיקר להסיח את הדעת ולא להיקלע למצב הכל כך מבלבל ואישי הזה.
ואחר כך כשכבר החלטתי לא לאכזב יותר ילדים ששואלים שאלות אישיות, ועניתי להם תשובה אמיתית פשוטה וברורה, הסתרתי באדיקות את החטא מחברים לעבודה, למרות שמי יודע, אולי גם הם פעלו בצורה דומה.
וכמובן ההקלה הגדולה כאשר הופיעו הגישות החדשותההתייחסותיות, גישות הטיפול כקשר, כחוויה של שניים.גישות שמדברות על קשר טיפולי בין שני בוגרים, או בין שני "ילדים",ולאו דוקא המודל של מטפל כהורה. ורוח חדשה נושבת לפיה הכל בר-דיון כל עוד הוא מקדם את המטרות של הטיפול. ואופציות נפתחות, שהיו טאבו מוחלט : כמו , לטפל כשצריך, גם מחוץ לחדר, לקיים פגישת פרידה בבית קפה, או במטבח של מטופלת חולה, לשתף באופן סלקטיבי בדברים אישיים, לכתוב מכתב, ועוד. הקשר הטיפולי הופך להרבה יותר עשיר ומגוון אבל גם מאתגר ומורכב מאד.
הרבה דברים השתנו מאז ההדרכה ההיא. כמו כולנו, גם אני חיפשתי את הדרך להרגיש נוח וטבעי בבגדי המטפלת. להחליף את הבלייזר המחויט בבגד ישן ומוכר רך ונוח. כמו אצל רבים החוקים הפכו לאט לאט יותר גמישים, יותר אלסטיים.

ממליצה על המאמר של פרופ' עמנואל ברמן ,שאין חד ממנו בכתיבה על טיפול, על פונדמנטליזם טיפולי.

Gregory Crewdson

במציאות הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים, מטפלים רבים חווים חשיפה כפויה ולא מתוכננת של חייהם הפרטיים. מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות בלתי מתוכננות רבות מתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. למשל :
בתור בסופר -מרקט בבוקר, לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית, לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי ?
אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ ,יושבים בשולחן מאחורי.

יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יכול לתרום לקידום הטיפול. החשיפה הסלקטיבית יעילה במיוחד לדעתי בעבודה עם מטופלים מופנמים שמתקשים לתת ביטוי לרגשותיהם. מודל השיתוף של המטפלים עשוי להפשיר את הקרח ואת השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית מהתקשרות למבוגר, קשר בגובה העיניים עם גוון אישי ולא מעמדה מקצועית מוחזקת, מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר .

הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו בעבר, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים בקשר הטיפולי, אם איננו מצליחים להיות טאבולה ראסה. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש. המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי.
אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .למעשה אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. (אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות שלנו במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה ).

צילום :Crewdson G.

ממליצה על ספרה של ננסי ברידג'ס שעוסק בשאלות שקשורות בחשיפה של מטפלים :

http://books.google.co.il/books/about/Moving_Beyond_the_Comfort_Zone_in_Psycho.html?id=doejdKQ8KzsC&redir_esc=y