טאבולה ראסה. צילום: ר. אור

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל להיות מטפלת, אם בעצמי אני לא מצליחה לטפל. המדריכה שלי, פסיכולוגית בעלת שם, מלאת רצון לעזור ומאד ביקורתית, אני זוכרת אותה בחום. "שלושה דברים חשוב לזכור "היא אמרה לי בטון סמכותי שמנסה להרגיע.
" דבר ראשון, בשביל מה הטיפול ?" ומיד ענתה : "הטיפול הוא בשביל לנתח ולהבין. את צריכה לעזור לילד להבין את עצמו".
"כלל שני, איך את צריכה להיות ? את צריכה להיות דף חלק . מסך ריק, טאבולה ראסה. למה ? בשביל ההעברה ".
שני הכללים הברורים והפשוטים האלה הציפו אותי במבול של רגשות. כמה קשה.איך המטופל שלי יבין את מה שאני לא מבינה ? איך אני אבין אם הוא מבין ? וטאבולה ראסה ? איך מישהי שלבושה במטפחות צבעוניות שמחוברות בסיכות ביטחון, יכולה להיות דף חלק ? איך אפשר להיות אנונימית כשרואים עלינו מרחוק הכל ? ממרחק אפשר לנחש שזה הטיפול הראשון שלי ושאני מאד פוחדת.
אבל למדריכה שלי היו נסיון חיים עשיר וסט שלם של כללים ברורים ומוצקים. ובמיוחד, החוק השלישי המוחלט והברור מכולם:
בשום אופן ואף פעם, לא עונים על שאלות אישיות. למה? שוב בגלל ההעברה. תתני "לו "לעשות השלכה. היא הדגישה. כל פרט שהוא יידע עלייך עלול להפריע".
הבנתי. כשהמטופל שלי ישאל אותי משהו אישי, אני צריכה לקחת את השאלה ופשוט לזרוק אותה חזרה, כמה שיותר רחוק, למגרש שלו. וכל האמצעים כשרים, למשל:
דני: בת כמה את ?
אני: בת כמה אתה חושב שאני דני ?
דני: אה…איפה את גרה ?
אני : מעניין למה דוקא עכשיו דני, אתה שואל איפה אני גרה. לא בשבוע שעבר, לא בעוד שבוע, דוקא עכשיו.
והנורא מכל :
דני: את נשואה, יש לך בעל?
אני: שתיקה. מבט מזוגג. התכווצות.
כמה דחויה ובודדה , מושפלת וחלשה, הייתי מרגישה אם מישהו היה עונה לי ככה, חשבתי. לא רק המטפלת שלי, אפילו השכנה ממול או הקופאית בסופרמרקט. הייתי מתביישת בעצם העובדה שהעזתי לשאול שאלה אישית, לחדור לקודש הקודשים, להתעניין. להאמין שרוצים לשתף אותי.
בעצם, חשבתי, הייתי רוצה לקרב את אותו ילד סקרן, לחבק אותו בחום, לצעוק לו: כל הכבוד חמודי! כל הכבוד על האומץ לשאול שאלות! כל הכבוד שאתה בכלל רואה שיש כאן עוד מישהי בחדר! שאכפת לך בת כמה היא ואיפה היא גרה. כמה יפה שאתה רואה שגם היא זקוקה לקצת התייחסות וחום.
אבל לענות על שאלות אישיות היה מאד מפחיד. כי מה תגיד המדריכה, ומה עם ההעברה, ומה יגידו החברות בשירות הפסיכולוג ?
חבר המושבעים בפאות הלבנות יגזרו גזר דין מוות על המקצועיות שלי.
ככה עברו שנים ארוכות שבהן התכווצתי והחוורתי כשנדמה היה שהנה שאלה עומדת להישאל. רגע לפני משהו כמו : למה התחפשת בפורים? לאן נסעת בחופש? בנית סוכה? מיד עשיתי תנועה פתאומית או השתעלתי בקול, העיקר להסיח את הדעת ולא להיקלע למצב הכל כך מבלבל ואישי הזה.
ואחר כך כשכבר החלטתי לא לאכזב יותר ילדים ששואלים שאלות אישיות, ועניתי להם תשובה אמיתית פשוטה וברורה, הסתרתי באדיקות את החטא מחברים לעבודה, למרות שמי יודע, אולי גם הם פעלו בצורה דומה.
וכמובן ההקלה הגדולה כאשר הופיעו הגישות החדשותההתייחסותיות, גישות הטיפול כקשר, כחוויה של שניים.גישות שמדברות על קשר טיפולי בין שני בוגרים, או בין שני "ילדים",ולאו דוקא המודל של מטפל כהורה. ורוח חדשה נושבת לפיה הכל בר-דיון כל עוד הוא מקדם את המטרות של הטיפול. ואופציות נפתחות, שהיו טאבו מוחלט : כמו , לטפל כשצריך, גם מחוץ לחדר, לקיים פגישת פרידה בבית קפה, או במטבח של מטופלת חולה, לשתף באופן סלקטיבי בדברים אישיים, לכתוב מכתב, ועוד. הקשר הטיפולי הופך להרבה יותר עשיר ומגוון אבל גם מאתגר ומורכב מאד.
הרבה דברים השתנו מאז ההדרכה ההיא. כמו כולנו, גם אני חיפשתי את הדרך להרגיש נוח וטבעי בבגדי המטפלת. להחליף את הבלייזר המחויט בבגד ישן ומוכר רך ונוח. כמו אצל רבים החוקים הפכו לאט לאט יותר גמישים, יותר אלסטיים.

ממליצה על המאמר של פרופ' עמנואל ברמן ,שאין חד ממנו בכתיבה על טיפול, על פונדמנטליזם טיפולי.

א. אור

מכל שיעורי הצילום, הקשים  ביותר היו אלה שעסקו באור וצל.

לא אור, רק צל שחור וגדול היה שם.

ברגע שהמורה התחיל לדבר על זמן חשיפה, מרחק ואור נוריות האזהרה התחילו להבהב ולהתריע. תזהרי, סכנת כשלון מתקרבת. פיזיקה וכימיה לא הבנת אז גם כאן אין סיכוי. נו, ואם אין סיכוי אז אין סיכון. אני תופסת מרחק וחושך גדול. חוסר אונים, כעס, בושה הרימו את ראשם החבוט. התריס החלוד כבר סגור הרמטית והמנגנון שפותח, מקולקל. אז בזמן שכולם התאמצו  (כאמור, לצלם שקית נייר חומה) אני צילמתי את כולם מתאמצים. ובסוף כשלא נשאר זמן, קליק אחד קטן על מה שנשאר מהשקית.

 אפשר לקחת כל דבר, כולל שקית נייר חומה ולעשות ממנה דיוקן עצמי. מהמצומצם יוצא עושר גדול. הכל אפשרי. בקבוצות טיפול באמנות מסתתרת לעיתים קרובות חרדה סמויה. איך תיראה העבודה שלי בין כל השאר? אולי לא אצליח להגיד משהו משמעותי הפעם? החשש שמשהו לא יצליח משותף לקבוצה ולמנחים. אבל לרוב נוצר איזה חיבור, איזה מגע לא מוגדר, שמתוכו נובטים רעיונות. רגל שבורה של בובה, צילום של הר, שורה משיר, כותרת מעיתון יומי, או אפילו שקית נייר חומה, הופכים בהדרגה לאמירה חדשה ומשמעותית על עצמנו.

א.אור