עוד מחשבות על חשיפת המטפלת

בתאוריה הקלאסית המטפלת אמורה להיות דף חלק או טאבולה ראסה. הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו פעם, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים במצב הטיפולי. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש.למטופלים אין אף פעם באמת חופש כזה כי המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי. .אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה.

במציאות  הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים , מטפלים רבים חווים   חשיפה כפויה ולא מתוכננת של אירועים בחייהם . מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות רבות מתרחשות מחוץ לפגישות הרשמיות.  למשל  :

בתור בסופר מרקט , בבוקר , לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי?

אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. ממש  לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ יושבים כל הערב בשולחן מאחורי ושומעים הכל. יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יתרום לקידום הטיפול. חשיפה עצמית סלקטיבית יעילה במיוחד בעבודה עם ילדים שתקנים. מודל השיתוף עשוי להפשיר את השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית ממבוגרים ,קשר בגובה העיניים, אישי ולא מעמדה מקצועית מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר מטיפול שמתבסס על פירושים.

הצלם גרגורי קרודסון, נולד ב-1962 בברוקלין, ניו יורק, מפגיש אותנו עם אשליית ההגנה והפרטיות בבית. הקירות שאמורים להגן,לבודד ולהסתיר מהמבט הציבורי, הם שקופים. חוויה מפחידה ומצמררת. בעבודותיו של קרודסון אנחנו מורשים להציץ ללא הרף ברגעים האינטימיים של אנשים בבתיהם. הבית כבר לא שומר. החיפוש שלנו אחרי ההגנה של הבית, הפרטיות, נועד להגן עלינו ממבטים חודרניים. חוויה שיכולה להיות שתלטנית,כוחנית,מסרסת. חוויה שמעוררת חוסר אונים, בושה ואשמה.
בילדותו, היה ממוקם המשרד של אביו הפסיכואנליטיקאי במרתף הבית. קרודסון ואחיו התבקשו להתעלם מזרם המבוגרים שפקדו את ביתם בכל שעה עגולה. לפעמים גרגורי נהג לשכב על רצפת חדר המגורים ותהה איזה שיחות מתקיימות שם למטה. "תמיד ניסיתי לדמיין בתמונות את מה ששמעתי. אבל לא שמעתי כלום. רק ידעתי שזה סודי ואסור. וככה אפשר להבין את הצילום שלי".
האתר של קרודסון נותן מושג על המתח בין הפרטי לחשוף.

תודה לתמר אלול שבזכותה התוודעתי לצלם המרתק הזה.

 

 

עוד מחשבות על חשיפה של המטפלת

Gregory Crewdson

Gregory Crewdson

במציאות הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים, מטפלים רבים חווים חשיפה כפויה ולא מתוכננת של חייהם הפרטיים. מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות בלתי מתוכננות רבות מתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. למשל :
בתור בסופר -מרקט בבוקר, לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית, לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי ?
אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ ,יושבים בשולחן מאחורי.

יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יכול לתרום לקידום הטיפול. החשיפה הסלקטיבית יעילה במיוחד לדעתי בעבודה עם מטופלים מופנמים שמתקשים לתת ביטוי לרגשותיהם. מודל השיתוף של המטפלים עשוי להפשיר את הקרח ואת השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית מהתקשרות למבוגר, קשר בגובה העיניים עם גוון אישי ולא מעמדה מקצועית מוחזקת, מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר .

הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו בעבר, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים בקשר הטיפולי, אם איננו מצליחים להיות טאבולה ראסה. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש. המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי.
אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .למעשה אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. (אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות שלנו במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה ).

צילום :Crewdson G.

ממליצה על ספרה של ננסי ברידג'ס שעוסק בהתלבטויות סביב גבולות הטיפול ננסי ברידג'ס שעוסק בשאלות שקשורות בחשיפה של מטפלים :

http://books.google.co.il/books/about/Moving_Beyond_the_Comfort_Zone_in_Psycho.html?id=doejdKQ8KzsC&redir_esc=y