א. אור

מכל שיעורי הצילום, הקשים  ביותר היו אלה שעסקו באור וצל.

לא אור, רק צל שחור וגדול היה שם.

ברגע שהמורה התחיל לדבר על זמן חשיפה, מרחק ואור נוריות האזהרה התחילו להבהב ולהתריע. תזהרי, סכנת כשלון מתקרבת. פיזיקה וכימיה לא הבנת אז גם כאן אין סיכוי. נו, ואם אין סיכוי אז אין סיכון. אני תופסת מרחק וחושך גדול. חוסר אונים, כעס, בושה הרימו את ראשם החבוט. התריס החלוד כבר סגור הרמטית והמנגנון שפותח, מקולקל. אז בזמן שכולם התאמצו  (כאמור, לצלם שקית נייר חומה) אני צילמתי את כולם מתאמצים. ובסוף כשלא נשאר זמן, קליק אחד קטן על מה שנשאר מהשקית.

 אפשר לקחת כל דבר, כולל שקית נייר חומה ולעשות ממנה דיוקן עצמי. מהמצומצם יוצא עושר גדול. הכל אפשרי. בקבוצות טיפול באמנות מסתתרת לעיתים קרובות חרדה סמויה. איך תיראה העבודה שלי בין כל השאר? אולי לא אצליח להגיד משהו משמעותי הפעם? החשש שמשהו לא יצליח משותף לקבוצה ולמנחים. אבל לרוב נוצר איזה חיבור, איזה מגע לא מוגדר, שמתוכו נובטים רעיונות. רגל שבורה של בובה, צילום של הר, שורה משיר, כותרת מעיתון יומי, או אפילו שקית נייר חומה, הופכים בהדרגה לאמירה חדשה ומשמעותית על עצמנו.

א.אור