Mishka Henner

התבוננתי בתמונה שלמעלה. מה אני רואה כאן? מה האמן רוצה להגיד ?
התפעלתי מהיופי והחיות. חשבתי על חיים שמתחילים. על חום. על תנועה. ראיתי גם אופטימיות.
אחר כך קראתי.
האמן מישקה הנר לא יוצר דימויים חדשים. לדעתו אין בכך צורך, הרי העולם קורס מרוב עומס הדימויים. הוא משתמש בדימויים מ-google earth. כאן גזר חלק מצילום אוירי של אזורי האכלת פרות בקולורדו. כל נקודה קטנה היא פרה. האדום-אזור השחיטה.
נבעתתי.
איפה יופי ורגישות? איפה חיים וחום? כמה הרבה השלכתי על התמונה מהרצונות ומההגנות שלי?
מקובל להגיד שאמנות היא שפה. האם זאת שפה? אנחנו מנסים לקרוא ולהבין מה האמן או המטופל שלנו רוצים להגיד. מה הדבר הזה שהם מתקשרים שלא ניתן להגיד במילים? אבל קריאת האמנות מופנית פנימה והחוצה בו-זמנית. בנסיון שלנו לפרש אמנות כחלק מקשר טיפולי יש כמה מלכודות:
אנחנו עלולים לנסות למצוא "בכח" את מה שאנחנו יודעים על האמנים או המטופלים בתוך היצירה. אנחנו עשויים לאכוף את המבט שלנו על היצירה. אנחנו נוטים לשכוח שחלק (בעצם רוב) ממה שאנחנו חווים בהקשר ליצירה הוא השלכתי. בנוסף. אנחנו נוטים לשכוח שלא תמיד היצירה היא בבואה נאמנה וישירה של האמן או המטופל. לפעמים הוא בחר להגזים,להעצים, להדגיש צד אחד בעצמו, חלק-עצמי אחד מתוך חלקי עצמי רבים.

האתר של מישקה הנר

Mishka Henner

מה אתם מרגישים כשאתם מסתכלים על העבודה הזאת? מה אתם רואים כאן?
בעיני יש משהו עדין ושקט בגוונים האלה. הדימוי הזה מרגיע אותי. אני סקרנית.
אני קוראת את מה שמישקה הנר כותב על היצירה שלו ומגלה שזה צילום של google earth שמתאר אזורים סודיים בהולנד שאסור בהחלט לצלם (כל החלק שלמטה). בדרך כלל מתרחשים באזורים הסודיים האלה דברים קשים. אולי גם לא מוסריים ואולי לא חוקיים. אני מסתכלת על הדימוי. העדינות נעלמת. אני רואה סכנה.
כמה פעמים אנחנו מתייחסים לעבודות אמנות כאל כתב חידה. מנסים לפענח איזה סוד בכתמים, בצללים, במחיקות, בהסתרות. הנה זה סימן לטראומה, לאבדן, לקונפליקט. לפעמים ממהרים להסיק מסקנות חותכות. לדעת מהר מדי את מה שלא נאמר. לבנות תאוריה או סיפור. סיפור על עצמנו.
האתר של מישקה הנר מעורר מחשבות על גבולות שיתוף דימויים באינטרנט ועל הלגיטימיות של שימוש בדימויים של צלמים אחרים.

תודות לצלמת תמר אלול שמציגה לנו ביעורים שלה צלמים ותופעות תרבותיות מעניינות