שואבי האבק ניצבו בסדר מופתי. לא נראתה עליהם טיפת אבק. לא, זה לא ביקור ב-Best Buy. זוהי הרטרוספקטיבה של "קונץ" במוזיאון וויטני //whitney.org/">>, קיץ 2014, ניו יורק. אני בוהה בשואבי האבק, חושבת על הנקיונות שמחכים לי כשאחזור הביתה. מרימה מדי פעם עיניים לפינות העליונות של האולם, מחפשת מצלמה נסתרת. מתי יגאל שילון יצא עם הסיגר, יתפקע מצחוק ויגיד: אכלת אותה! מצלמה נסתרת! איך האמנת?  הרי ברור שזה לא אמנות!

אבל מה חדש? אני מתרעמת. למה כשב"הלנה רובינשטיין" הציגו את המשתנה של מרסל דושאן שנקראת "המזרקה" התלהבת? וקופסאות השימורים של וורהול? והמכנסיים באסמבלאז המפורסם של תומרקין במוזיאון ישראל? טוב,  ב-1961  זה היה מהפכני. אני עונה לעצמי. זה היה פורץ דרך. אז עכשיו אנחנו צריכים להמשיך להתפעל מכל המכשירים החשמליים ממרפסת השירות לפי הסדר?

ככה זה באמנות מושגית. אני ממשיכה לדבר עם עצמי. האובייקט בסך הכל מייצג רעיון.
השואב ממחיש לנו איך "קונץ" שואב מאיתנו את חוש השיפוט שלנו והופך אותנו לתלולית אבק מטופשת. שלא לדבר על הממון שהוא צובר מתמימותנו.
אהה.

לא האמנתי לקונס. לא לעבודות הפסבדו-פרובוקטיביות ולא לטקסטים. העבודות נראו לי ברובן רדודות. לכן, כשקראתי על הקשקושים  של אמן המחאה אישטבן קנטור על קיר בתערוכה חשבתי שזה הדבר הכי אותנטי שקשור לתערוכה הזאת. המחאה נגד מגדל השן שהשקיע מליונים על תערוכה מניפולטיבית ומלאת גחמות. ששכר הליקופטרים כדי להציב את העבודות הכבדות ברטרוספקטיבה ההזויה. ולמה?
אז במחאה על הניצול הציני ותאוות הבצע, האמן ההונגרי-קנדי, התיז על הקירות צבע וכתב מונטי קנטסון היה כאן. השומרים הגיבו במהירות ועצרו אותו. מונטי קנטסון היא שם פיקטיבי.מתוך כמה זהויות בדויות בתנועת הניאו-איזם. תנועת אמנות בינלאומית אנרכיסטית שקנטור הוא בין מקימיה. שם פארודי כמובן. "הקשקושים שלי על קירות המוזיאונים הם פרוייקט מתמשך של הטלת ספיק בממסד האמנותי ובקשר שלו לאמנות"

הוא אומר. ובעיני, כאמור, הוא חשוב וכן יותר מג'ף קונס. אבל אני בעמדת מיעוט.

עיתון הארץ על התערוכה

יצירה של קנטור מ-1960 ביו טיוב

ממליצה על הספר המפה והטריטוריה של מישל וולבק בהוצאת בבל, שעוסק בג'ף קונץ ודמיאן הירסט ברומן מושחז. וגם על המאמר הבא שהתפרסם בכתב העת האינטרנטי המענין אלכסון