שרבוט. א.אור
פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה של שני אזורי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. זהו ללא ספק המשפט המצוטט ביותר של ויניקוט וכנראה בכלל בכתיבה על טיפול. למה אנחנו כל כך אוהבים לצטט את המשפט הזה? בגלל הכנות והמשחקיות שבו? בגלל חוסר היומרה? האם אנחנו מצליחים באמת להשיל את החליפה המקצועית שלנו ולשחק בטיפול? רעיונותיו של ויניקוט מעוררים אצל רובנו תחושת חום ובטחון. הם נשמעים קלים ליישום וספונטניים. הם לא מעוררים חרדה בנוסח: "אף פעם לא אצליח לטפל ככה". "כמו הצ'ליסט שמתאמן ומתמקד בתווים בתחילת דרכו ואחר כך מתחיל פשוט לעשות מוזיקה ככה גם אנחנו, המטפלים". הוא אומר שככל שעובר הזמן הטכניקה נהיית פחות ופחות חשובה. אנחנו מתנהגים יותר בספונטניות ולאו דוקא לפי ספר חוקים מקודש.
ויניקוט ממשיך ואומר: "כשניתנת ההזדמנות,אנשים מחפשים את הדרך לבטא את הצורך הפנימי שלהם. כך קורה תמיד. אפילו בנסיעה באוטובוס כשנוצרת פתאם שיחה ללא מחיצות. אלא שבנסיעת אוטובוס אינך משתמש בחומר ששמעת באופן פעיל…הפירוש של חומר לא מודע איננו העיקר. לעיתים לא נאמר פירוש לאורך הפגישה כולה. אך לפעמים אחרי הימנעות ארוכה מפירוש הוא לפתע מתאים ונאמר. המטפל כאילו צריך לסבול את קיומן של שתי רשויות סותרות. הרשות שמאיצה בו לפרש והרשות שנמנעת מפירוש…אם פירשתי וקיבלתי התנגדות כנראה שעשיתי זאת בזמן הלא נכון או בצורה לא נכונה. אני מיד נסוג. פרוש דוגמטי נותן רק שתי אפשרויות:לקבל את מה שאמרתי כמו פרופגנדה שחייבים לקבל או לדחות את הפירוש ובעקבות זאת לדחות את הטיפול ואותי. אני מקוה שהילדים כאן מרגישים חפשי לדחות את מה שאני אומר. אני טוען שהילד שולט כאן ולא אני."
השרבוטים (squiggles) של ויניקוט הם צורה או קו המצוירים במהירות בעיפרון שחור. המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים. האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו. הדימוי שנוצר אצל המטופל הוא בעל משמעות להבנת העולם הפנימי של המטופל.בהקדמה לספרו על טכניקת השרבוט, הוא כותב:
"השרבוטים אינם המצאה מקורית שלי כמובן. אי אפשר ללמוד איך לשחק במשחק ואז להרגיש מוכן לתת יעוץ או טיפול. זוהי פשוט עוד צורה של קשר עם ילדים. מה שיקרה במשחק ובמפגש כולו תלוי במה שייעשה עם החומר שעולה ועם החוויה עצמה. מה שקורה איננו מתוכנן. אני משתדל להיות לא דומה לאנשים אחרים כשאני משחק. להיות אני. כל אחד אחר היה יוצר משחק אחר עם אותו ילד ומגיע לתהליך אחר".
ויניקוט משתדל להיפרד מהידע ומהטכניקה הטיפולית ולתת לעצמו פשוט לשחק ולהנות. לא להיות חכם מדי. הנה דוגמה אחת מרבות:
"בתחילת הפגישה הסברתי לאירו את משחק השרבוטים. אמרתי: אני אעצום עיניים ואלך על הנייר. אתה תהפוך את זה למשהו. אחר כך נתחלף ואתה תהיה ראשון. אתה תעשה משהו ואני אהפוך אותו למשהו. שרבטתי צורה סגורה. הוא מיד אמר 'זה רגל של ברווז'. הופתעתי מאד. הבנתי שהוא רוצה לתקשר אתי את המגבלה הרפואית שלו. לא אמרתי כלום אבל כדי לגשש הלאה, ציירתי רגל פגועה של ברווז".
נראה שויניקוט הופתע מהמהירות שבה אירו התייחס לנושא הרפואי. הוא לא לוחץ, לא דוחף ונמנע מפירוש בשלב זה. הוא בוחר בבדיקה משחקית של המצב ומצייר רגל פגועה של ברווז. הגישוש ההדדי החל, החיפוש אחר שפה שהיא יצירה משותפת ומתן שהות ליצירת אמון וקשר. "רציתי להיות בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר. אירו בחר לצייר את הגירסה שלו לרגל פגועה של ברווז. הבנתי שאכן הנושא הוא הרגל. יכולתי עכשיו להישען לאחור ולחכות לתקשורת סביב הבעיה האורטופדית שלו. לא שיקפתי את העובדה שדרך הברווזים הוא מדבר על בעיותיו הרפואיות. העדפתי להימנע. ברור שבחירותיו היו לא מודעות וככה השארתי את הדברים.
ויניקוט מתנהג כאן כמו חבר או אח בוגר ולא כדמות סמכות מרוחקת, שמתיימרת לחדור לראשו של הילד ולנחש מה מתרחש שם. ויניקוט משאיר את האווירה החברית פשוטה ככל האפשר. להתערבות המשחקית הזאת יש חוקים מוגדרים. המשחק ההדדי נותן תחושה של הנאה, נינוחות, חופש,דמיון, וטשטוש ההירארכיה. כשרון והישג הם משניים. ספונטניות ויצירתיות הן העיקר. המבוגר והילד מקבלים תפקיד דומה. המטפל מתקשר בשפה הומוריסטית.יש שימוש בדמוי הגולמי,המצויר, כפי שהוא. התהליך מתרחש בשלב זה, ללא תיווך המודעות.
הסגנון הטיפולי של וויניקוט: ספונטניות, הומור, משחקיות, הימנעות משפה מקצועית ומשפטים ארוכים, העדר הירארכיה, שותפות בגובה העיניים במשחק, חיזוק ומתן כח. הילד שואב כח והשראה מהשירבוט הספונטני של ויניקוט כי הוא חש אותם כשלו. ככה הוא מקבל תמיכה ועידוד הן בדרך ציורית והן באופן מילולי. קבלה ונדיבות מורגשות לאורך כל השעה. המטפל מתאים את השפה שלו לשפה של הילד וקיימת התייחסות מתמדת לשפת הגוף לאנחות וכו.
הספר שבו ויניקוט מתאר את עבודתו עם משחק השרבוטים
לינור שטיינהרדט שהקימה את התכנית להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים, פיתחה את טכניקת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות.
i
אמירה 