אמירה אור

            השיננית היפה העיפה מבט ירוק על הרנטגן. עפעפה, ריסים כל כך ארוכים זה נדיר.  "הנסיגה בהתאם לגיל". קבעה בנחרצות, פסק דין קצר וענייני. בהתחלה שמחתי. בהתאם לגיל, אז בסדר. אני עונה על הציפיות.  אבל כל היום רדפו אחרי המילים: נסיגה, גיל, נסיגה, גיל. תהיתי ואני ממשיכה לתהות: עד לאן…

כפית גדושה קפה שחור, טיפה חלב, וכשמר מדי, סוכרלוז אחד. ספל קרמיקה ישן, להניח על שולחן האוכל ולהציץ החוצה. החלון משקיף אל השדה. ה-שדה. היום שני פועלים מתאילנד, שאני לא מכירה את שמם, כבר עובדים בשתילת עגבניות. מביטה אל השדה שבחוץ ומהרהרת. הנה השדה של אבא שלי. לפעמים עוד חושך.…

אמא שלי ואני מדברות המון למרות שנפרדנו לפני יותר מחמישים שנים. לפני כמה חדשים שוטטתי בין הקולבים ב"משביר לצרכן", כשפתאום ראיתי אותה   צועדת מולי לבושה בשמלה הפרחונית שפעם כל כך אהבתי. לרגע קפאתי במקום, מבולבלת, ואז רצתי אליה בהתרגשות. -אמא, מה את עושה כאן? היא הסתכלה עלי ולא ענתה. הסתבר…

 הממוקד הוא בא בקשר לבן שלו שמסרב להיות גבר ומתנהג כמו אישה. הוא ממש לא גבר כמו אבא. הוא הסתכל עלי במבט של: שלא תחשבי לרגע שאני מאמין לבולשיט הפסיכולוגי שלך, שנינו יודעים שזה חרטא, אבל אין לי ברירה. הוא סיפר על ריבים בינו לבין אשתו שמפנקת את הילד והורסת…

אני כבר לא מוצאת כלום מגירות קורסות לתוך עצמן שוקעות מוכות גורל. קלסרים כורעים תחת נטל ניירות מצהיבים. בתחתית המגירה דחוקים דבוקים פתקים מקומטים  מילים  מילים  מילים. מתחילה לעשות סדר, מארי קונדו תאהב את זה. משליכה לפח יומנים מקווצ'צ'ים משנים עברו. רק מציצה קצת, שניה לפני שזורקת. ביומן 2013 אני…

כשהייתי ילדה צער הוריי היה מוטל על כתפיי כמשקולת. ילדותי הייתה שזורה ניסיונות לפצות את אמי ואבי על מר גורלם, לא להטריח, להסתדר לבד. הייתי הילדה שמטאטאה גם כשלא מבקשים, הילדה ששואלת את אמא איך עברה עליה השבת, הילדה  שמציעה לאבא עזרה בניקוי הרפת, זאת שמכינה ציורים עם הקדשה. הורי…

Exquisite Corpse' פרידה קאלו ושותף כולנו מכירים את משחק השרבוטים של ויניקוט. אבל נראה לי שלא רבים מכירים את משחק ה"גוף המיוחד" Exquisite Corpse של פרידה קאלו והסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל דושאן ואחרים. משחק שאפשר לנסות עכשיו, בימי הקורונה. המשחק התפתח בפריז החל משנת 1925 אצל הסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל…

יוליאן רוזפלדט ( מתוך התערוכה מניפסטו במוזיאון ישראל) כמה רגועים ונוחים נראים הימים ההם, ימי אזור הנוחות,  הגבולות הישנים, המסגרת  הקלאסית, הטיפול לפי הכללים הישנים. ארבעה קירות ודלת סגורה. כורסה וממחטות נייר. תלת מימד. חלום רחוק. הכל השתנה בבת אחת. גם אנחנו. כמה אלסטיות נדרשת כאן…. מי ידע מה זה…