טוני בלייר, ה-Selfie, אמנות וטיפול

              Peter Kennard    Cat Phillips

Peter Kennard Cat Phillips

תראו אותו.

זחוח, מרוצה מעצמו. אש ותמרות עשן מאחוריו והוא מצלם את ה-selfie שלו! מחריד איך שהוא מנצל רגע נורא כזה לצילום עצמי נרקסיסטי. עוד פירומן?

אז זהו, שלא. כמובן שלא. הצילום העצמי של טוני בלייר התרחש בטקס סיום קורס חובלים במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-2005. מי שטרח ויצר את הפוטומונטאז' שלמעלה הם צמד האמנים הפוליטיים Peter Kennard &Cat Phillips. שני האמנים הפוליטיים מצאו את הצילום בארכיון העיתון Guardian והחליטו לאמץ אותו לעבודתם האנטי מלחמתית בתקופת מלחמת עירק. לעבודה הם קוראים "הזדמנות לצילום" או "Photo Op". ייתכן שאנשים שמתבוננים בעבודה נוטים להאמין שאכן טוני בלייר עשוי היה לשמוח ולחגוג בצילום עצמי בזמן פיצוצי נפט כאלה?

ראיתי את העבודה במוזיאון על התפר בירושלים, בתערוכה: "הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך" ( עד ה-15.6.15 ). אני מודה שלקח לי זמן לזהות את טוני בלייר ולהבין שהצילום הזה לא מנציח רגע אמיתי. במבט ראשון זה היה מטלטל. גם עכשיו בעצם. התערוכה מאד מומלצת. המוזיאון זוכה להערכה רבה על הפעילות הפוליטית שלו נגד מלחמות ובעד זכויות אדם.

טרום בחירות, האישי הוא הפוליטי. המאבק על העתיד נראה לפעמים כמו תכנית ריאליטי  עם ליהוק פרוע. משחק הכיסאות תופס תאוצה. כמטפלים, הבעת דעות פוליטיות בטיפול נחשבת כטאבו. מענין לבדוק האם ניתן לבודד את העמדות הפוליטיות שלנו מהתייחסותנו הרחבה לשאלות המשמעותיות שמעלים מטופלים בפגישות איתנו. אני נוטה לשער שהעמדה הפוליטית שלנו שקופה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ניסים אבישר בספרו "טיפול פוליטי" עוסק בשאלות מעניינות אלה.

וחזרה לאמנות, הנה כמה דוגמאות לאמנים שהרצון לשנות ולהילחם בגזענות, קיפוח, מלחמות ואלימות עומד במרכז יצירתם: דויד ריב, מצייר לפי תצלומי עיתונות תמונות מהסכסוך הישראלי- פלסטיני. הציור כאמצעי למחות נגד  השימוש הברוטלי בכח באזורנו.עבודות  של יורם קופרמינץ בעקבות פציעתו במלחמת יום כיפור באתר הנהדר של מרית בן ישראל. ויליאם קנטרידג', אמן דרום אפריקאי מגוון עמוק ומפתיע, נלחם בעקביות באלימות ובגזענות בארצו ובעולם דרך האמנות שלו.

חדר הטיפול

IMG_1409

קולאז': א. אור

אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם)

את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים ביום לפחות. משקל ברזל אימתני ניצב בפינה. החדר היה קר, לבן ומפחיד. לא ברור איך השפיעה הסביבה הבריאותנית על חרדותיו של דני, המטופל הראשון.

כשהחלטתי להוסיף יצירה לארגז הכלים הטיפולי שלי, נעתי בין חדר- אחות אחד למשנהו עם תיק בד גדול וכמה שקיות ניילון, עמוסות לעייפה בז'ורנלים צבעוניים, צבעים, דבקים ומכחולים שהפכו למעין ניידת אמנות קינטית. לפעמים, בסתר ליבי, קינאתי בחברותיי הפסיכולוגיות שציוד העזר היחידי שלהן  היה קופסת ניירות טישיו. נקודה.

לפני כמה שנים ביקרתי בבית של זיגמונד פרויד בלונדון. בית שהפך למוזיאון. הוקסמתי. במיוחד שבתה את ליבי הספה המפורסמת. ספה קטנה רכה ומזמינה, עטופה שטיח אתני בצבעים עשירים וחמים. מסביב בסדר מופתי ניצבו פסלים וציורים רבים. על ספה זאת ממש שכבו המטופלים של פרויד בזמן האנליזה שלהם, חשבתי, ברי מזל שכמותם!.

הרהרתי באפשרות להסיח את דעתו של השומר, להתגנב בזחילה לחדר האפלולי ולישון קצת על הספה המפורסמת. שם ודאי יופיעו חלומות פרוידיאניים עמוקים ושלווה תתפשט סביב.גם עכשיו, שנים עברו מאז, הכמיהה הזאת עדיין חיה. הזדמנות שהוחמצה.

ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות בגישה יונגיאנית ומנחת סדנאות ייחודיות, כותבת במאמרה המאד מומלץ "סטודיו פתוח" שהופיע בספר המאמרים היצירה לב הטיפול בעריכת רונן ברגר:

"אני רואה את מרחב הסטודיו כיישות חיה, שמשמשת מעין קו-מטפל סביבתי". ומוסיפה:"…למדתי מנסיוני לא להחזיר את כל הציוד לארונות בסוף העבודה בסדנה ולא להשאיר את השולחנות ריקים. ….רצוי שיהיה 'בלגן' מסוים, כדי שעבודות האמנות המתהוות תוכלנה להשתלב עם אי הסדר הכללי ולהתפתח מחוץ לזרקור".

מאמר מאתגר נוסף שעוסק בחדר הטיפול הוא  על אבדן הטמנוס, או כשהקליניקה עוברת דירה, של הנרי אברמוביץ.

שירלי גופר שלחה אלי את הקישור שמתאר חדרים של מטפלים-פסיכואליטיקאים כפי שצולמו על ידי הפסיכואנליטיקאי מרק גרלד בניו יורק. מעורר קינאה, לא?

דייב אדוארדס, מטפל באמנות מאנגליה, יזם פרוייקט שבו מטפלים מצלמים ומספרים על חלל העבודה שלהם. הוא מדבר על ההבדלים בארגון ועיצוב חדרי העבודה של מטפלים מהתמחויות שונות. אגב, באנגליה חדר העבודה של מטפל באמנות מכונה משרד, ולא סטודיו או קליניקה כמו שמקובל אצלנו.

ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית, הציגה תערוכת צילומים שעסקה בחדרי טיפול בישראל.

ועוד חומר למחשבה. כשמחפשים בגוגל דימויים של חדרי טיפול  באנגלית, מתקבלות תמונות שונות לגמרי מכאשר מחפשים חדרי טיפול בעברית.

.

ה-self וה-Selfie

IMG_1361

בתמונה המשפחתית היחידה שנשארה לנו, תמונה שצולמה אי שם בשנות החמישים, רואים את כולנו: אמא, אבא, ושלוש הבנות, לובשים בגדים חגיגיים, יושבים בשמחה מבוימת סביב שולחן האוכל. על השולחן מפה ועליה קערת פירות "דקורטיבית" (ככה קראו לזה פעם) וענבים מהכרם שמאחורי הבית. אין ספק שהתכוננו ברצינות תהומית לבואו של הצלם מפתח-תקוה. בהעדר מצלמה משלנו נהגנו להצטלם רק פעם בשנה.

הכל השתנה. הזמינות והנגישות של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכה את הצילום לפעולה זמינה וטבעית כמעט כמו נשימה, תנועה או אכילה. הצילום הפך לאמצעי תקשורת, תיעוד, הצגה עצמית ודרך לשימור זכרונות. ממשתתפים סבילים בהופעה, תערוכה או חתונה, הפכנו לאוצרים ומתעדים כרוניים. רובינו לא משתלטים על מאגרי הדימויים שנאספים בזיכרון הממוחשב שלנו.

ואיך כל זה משפיע על הילדים שגדלים היום?

אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט-רויאל בקנדה חוקר את הנושא וטוען: "..לחשיפה המרובה לגירויים של התמקדות בעצמי השלכות מורכבות, לא כולן שליליות. הצילום התכוף גורם להגברת המודעות העצמית ואיתה גם הבדיקה העצמית והביקורת העצמית.

המודעות העצמית הגוברת היא בעוכריה של התמימות הילדית. הערך המרכזי של הילדות הוא היעדר מודעות עצמית והשחרור שנובע מכך. דייויד צוויג, כותב בניו יורק טיימס: "יש כל כך הרבה יתרונות בחוסר המודעות העצמית של ילדים. האובססיה הקולקטיבית לצלם כל הזמן ולבחון שוב ושוב את תוצרי התיעוד שלנו, מחבלת בתמימות הילדית".

( מצוטט מעיתון הארץ, "הילד המצולם הוא אני", 28.10.12)

מבט מצחיק וקליל על תוצאות המודעות העודפת של ילדים להופעה החיצונית שלהם ניתן לראות בסרטון Native Digitals.

עוד על ה-self וה-selfie בקרוב.

ברוכים הבאים

Jeff Koons

Jeff Koons

בואו תיכנסו. תרגישו בבית.
אני כבר מגישה קפה ועוגה. קצפת עם דובדבן? או ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא טרנס, ללא רגשי אשמה?
ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי. אני מתכוננת להעלות כאן מחשבות ולקיים דיאלוג: בין האישי למקצועי, בין האמנים והמתבוננים, בין האמנות והרחוב, בין היצירה והטיפול, בין התמונה והמילים, בין מטפלים למטופלים, בין מדריכים למודרכים.

נשמע מציף? אוקיי. ברוכים הבאים להצפה שלי. הפומפה כבר כאן.

התמונה : ג'ף קונס, מאתר התערוכה 

ג'ף קונס

אופטימיות. ה"חג של החגים", ואדי ניסנס, חיפה.

אמנות למען השלום. צילום:א. אור

אמנות למען השלום.
צילום:א. אור

בין הדוכן של הבקלאוות וזה של הירקות הוא עמד על ארגז בבגדים לבנים. אופטימיות בואדי ניסנס, החג של החגים דצמבר 2014.
מי אתה האיש עם עלה הזית? בין הרוקדים, והזוללים, הקונים והמוכרים, על ארגז, ענף זית בין שפתיים אדומות.
מי אתה יכול להיות?
כל היודע דבר אנא כתבו לי ונפתור ביחד את החידה.
אני מאמינה באיש הזה. אני מאמינה לאיש הזה. כל מי שעצר להצטלם איתו האמין בו. וחייך.

אמנות ? הפגנת מחאה? זה לא לגמרי משנה.

ואגב עץ הזית. בגלריה באום אל פאחם מומלצת תערוכת העץ הנדיב שמביא את סיפר העץ הסמבולי הזה מכמה נקודות ראות מרתקות. גם וידאו-ארט מעניינים בתערוכה. התערוכה תיסגר באמצע ינואר 2015.

שימוש בתצלומי ילדות בטיפול ו"הנוסעת בזמן"

Chino Otsuka: Imagine finding me

Chino Otsuka: Imagine finding me

אנחנו יכולים לחזור ולדפדף באלבומים הישנים שלנו. עדיין יכולים. צילומי הילדות של רובינו מסודרים באלבומים, פחות או יותר, ומצהיבים לאיטם על המדף. אם רוצים, אפשר לנגב את האבק מהכריכה, לפתוח, לדפדף ולצלול במנהרת הזמן. דרך הצילומים הישנים אנחנו יכולים לראות את עצמנו באור חדש ואולי להבחין במה שלא יכולנו לראות כילדים. ספק אם  דור הילדים שגדל עכשיו יוכל לעשות זאת בבגרותו. מה יהיה עם טריליוני תמונות הסלולרי, האינסטגרם, הטאבלט, ייעלמו אל האופל? (מה זה 'אופל' בשפה טכנולוגית? האם גם שם יש קורי עכביש ואבק?) איך אפשר יהיה להשתלט על הצונמי הזה?

"הצילום נותן לנו אפשרות לשמור על זכרונות ויזואליים כך שלא ייפגעו משיני הזמן. אנחנו שומרים ומעבירים צילומים מדור לדור. הצילום מנציח את הרגע החולף ומאפשר לנו להביט לאחור ולחזור לרגע שקפא. זוהי פגישה מחודשת עם רגעים שהיו ברצף החיים שלנו. בלי המצלמה רגעים אלה היו נעלמים. נמחקים כמו טביעות רגל בחול שנמחו על ידי הגלים." (לינדה ברמן, 1993 )

לינדה ברמן, חלוצה בתחום השימוש בצילום בטיפול, והכותבת הבולטת בתחום, ממליצה לעבוד עם סדרת תצלומים ולא עם צילום בודד, בעיקר כדאי לעקוב אחרי חזרתיות של מבנים, הבעות, מסרים. היא מציעה למה כדאי לנו לשים לב בהתבוננות מחודשת באלבום משפחתי:

  • השמטות– מה או מי חסר באלבום? מי אינננו? האם יש תקופה שכלל לא צולמה, האם יש אנשים במשפחה שתמיד נעדרים?
  • אווירה- הרגש שעובר, מצב הרוח, דחיסות קלסטרופובית מול מרחב או מרחק, פורמליות מול חופשיות.
  • שפת גוף- צורת העמידה או הישיבה, זווית הישיבה, האם הידיים נינוחות או מוסתרות בכיסים או מאחורי הגב? האם יש המנעות ממגע, סוג האחיזה סוג המגע, מי פונה למי?
  • קירבה-מרחק –הרווח בין האנשים,קרבה, התמזגות, ריחוק, קרבה אחידה בין כולם או הבדלים בולטים.
  • המיתוס המשפחתי-מה הפנים הציבוריות של המשפחה ומה היא משדרת לעולם ?
  • תפקידים במשפחה- מי הוא עמוד התווך, העוגן המרכזי, יחסי תומך-נתמך, מגן ומוגן, מיהו השונה שמבטא סטייה או חריגות, (מי לבוש אחרת, יושב אחרת, הבעתו שונה ) השעיר לעזאזל.
  • יחסי גומלין- יחסים שחוזרים על עצמם באלבום כמו: שניים קרובים והשלישי רחוק. פנייה קבועה של האחד כלפי השני, קווי דמיון במשפחה.

Chino Otsuka: Imagine finding me