שינויים בהרגלי הצריחה

IMG_2042
צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.

מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, 
בשעות מצוקה ואובדן, 
היו למחרוזת מילים מלבבת, 
לספר שירי הלבן. 

ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, 
נחשף החתום בי באש, 
ואת תוגתו של הלב הכורע 
יד כל במנוחה תמשש. 

בעודי עסוקה בצרחות, מצאתי היום דברים של רות נצר שעוסקת בבלוג שלה בזכות הצעקה כפי שמתבטאת בביקור במוזיאון לואי וויטון בפריז.

ובשיטת האסוציאציות החפשיות גם מאיר אריאל בשיר צועק את שחסר לו :

אדם צועק את שחסר לו 
חסר לו ביטחון צועק ביטחון 
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות 
חסרה לו גאווה צועק גאווה 
חסר לו יחד צועק יחד 
אדם צועק את שחסר לו 
לא חסר לו – לא צועק

אגב, צרכנית העוגות המשתאה בצילום למעלה- צילום  אוטוביוגרפי בתוספת תחבושות גבס.

עוף גוזל

sawada

Tomoko Sawada

חם בחוץ.  טקסי הסיום בבתי הספר, בחוגים, במכללות, באוניברסיטאות, מאחורינו. וכמובן שללתמונות המחזור.

כשאיינשפרוך, הצלם מיהוד היה מגיע, מיד היה שמח. צילום סוף שנה כיתתי פירושו לפחות שיעור חפשי אחד והידיעה הנעימה שהחופש הגדול מתקרב. מעניין  להשוות בין תמונת מחזור ישראלית, ובין תמונת המחזור מתוך העבודה "ימי בית הספר" של Tomoko Sawada . השוני התרבותי  כל כך שקוף בצילומי המחזור האלה. בטח שמתם לב למשהו מעניין בפנים של הילדות היפניות.( רמז: הן כולן, כולל המורה שלובשת אדום, טומוקו סאוואדה הצלמת.) תודה לתמר אלול על ההיכרות עם הצילומים המרתקים של סוואדה.

הכנה משותפת של "תמונת מחזור" יכולה להיות חלק מעיבוד הפרידה בתהליך קבוצתי. לקראת הפרידה מהקבוצה בתכנית להכשרת מטפלות באמנות הביאה כל סטודנטית תמונת פספורט. ביחד, על משטח גדול, הן הכינו את "תמונת המחזור" המיוחדת שלהן בתוספת צבעים, דבקים, צמרים, בדים ושלל חמרים אחרים. כצפוי, תמונת המחזור של כל קבוצה שיקפה את האוירה הקבוצתית המיוחדת שאפיינה אותה.

אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !

היש כמוני מסכה?

J. Brigg

J. Brigg

איזה שבוע! נשף מסכות מתחולל סביבנו. פוליטיקאים מחפשים בדקה האחרונה את המסכה הנכונה כדי לזכות בעוד מנדטים. גדודי יועצים מתלבטים: באיזה מסכה נכסה אותם הפעם? עיתונאים ושדרנים מנסים לשווא לקרוע את המסכות מפני המתמודדים. ילדים מחפשים את המסכה שתזכה לתשומת לב ומחיאות כפיים. ומה עם המסכות שנדבקות אלינו גם בלי שבחרנו בהן?

האמן הבריטי הצעיר ג'וני בריגס עוסק במסכות כל ימות השנה. הוא הכין לעצמו מסכה של אביו ובעזרתה הוא מנסה להתמודד עם השפעתו של זה על זהותו ועל חייו. בריגס מנסה להציץ מהמסכה, לבקוע אותה לשניים, לצבוע אותה בורוד ולנהל איתה דיאלוג.

J.Briggs

J.Briggs

בעבודות וידאו שלו ניתן לראות כמה עמוק הדיאלוג שנוצר עם המסכה וכמה ההורים שותפים ולוקחים חלק באמנות שלו, גם אם התוצאה לא תמיד מחמיאה להורות שלהם. (תודה לתמר אלול שהכירה לי את האמן המענין הזה).

( נראה לי מוזר, כמעט מורבידי, להתהלך עם מסכה של אחד מהוריי על הפנים. לפני שנים התארח אצלנו בן של חברים מקופנהגן. ערב אחד הוא הסתגר במקלחת לזמן ממושך. דאגנו. מה הוא עושה שם?כשיצא גילינו להפתעתנו שהנער הבלונדיני והחמוד הפך למוהיקן שחור-סגול כרבולת. מגולח בצדדים ומניפה מוקשה בג'ל מזדקרת בגאון ממרכז ראשו. כששאלנו אותו מה הניע אותו לשינוי הדרמטי הוא ענה: "נמאס לי להיות העתק גרוע של אבא שלי!". חייכנו בהזדהות. לפני שבועיים הוא ביקר אותנו שוב, עם אשתו ובנו. הפעם פגשנו גבר בן חמישים שדומה מאד לאביו הנחמד, בכל מובן שהוא, ושבינתיים למד להשלים עם הגזירה ואפילו להנות מהדמיון הזה.)

גם האמנית Gillian Wearing בונה מסכות של בני משפחתה ו"נכנסת" לתוכן .

הסקירה שכאן מביאה מבחר מהמסכות המפורסמות,האיקוניות, באמנות הויזואלית. מאן ריי לדוגמה.

ועוד סקירה מצולמת של מסכות בקולנוע  ומסכות בהופעות מוסיקה .

אז למה מתחפשים השבוע? הרי הכל פוליטי.

הכל פוליטי ויסלבה שימברוסקה

אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי.

כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותך ההשתמעות
פוליטים……..

פורים (פוליטי) שמח!

משפטי הורים וצנוניות


צנוניות

שתי צנוניות אימתניות רודפות אחרי בסמטה אפלה. לא נעים החלום הזה. לצנוניות יש ודאי קשר עם המשפט ההוא ששמעתי שוב ושוב: "אם לא תתרחצי יצמחו לך צנוניות מאחורי האזניים". זה מפחיד, מי רוצה להגיע לגן כשלראשו מודבקות צנוניות גדולות?

משפטי ההורים שנצרבו בדיסק הקשיח של תודעתנו הפכו לקול שממשיך ומתנגן. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק? חלקנו זוכרים את משפטי ההורים בגעגוע, בחיבה, בחיוך. חלקנו מאשימים, רוטנים, קובלים על שטיפת המח שאין להיפטר ממנה. "תנקי,תנקי, הכתר לא יפול לך מהראש" היה מעליב. "אל תבכי כמו קוזאק שנגזל" היה מוזר. "הולך לי כמו למשומד בעולם הבא" היה לא מובן. "טוב, אז אל תלמדי! שמעתי שידידיה (הפנצ'ער-מאכער מיהוד) מחפש עוזרת" היה מאיים. (התנחמתי כשנודע לי שגם חברות שלי שמעו חדשות לבקרים את אותו משפט).

אגב שתילת (או השתלת) צנוניות נזכרתי במילים של פניה ברגשטיין:

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים"….

את המשפטים הבאים אספתי מחברות: "מילא, לא כולם צריכים להיות מהנדסים!"; "אוכל לא זורקים, סבא אכל קליפות תפוחי אדמה בגטו"; "תשטפי כלים, המשרתים פוטרו"; "מה את רוצה שאני אחשוב? שקראתם פושקין כל הלילה?"; "מאיפה אני יודעת? זה כתוב לך על המצח!": "משעמם לך? תזמורת מכבי האש כבר בדרך."..,והמשפט הידוע מאסקימו לימון: "ושלא תשתה לי חשיש!"

שרהלה' גולדשטיין תרמה לארכיון את הציטטה: …"אפשר לחשוב שאתה הגרף פוטוצקי!" ומוסיפה: כשמישהו לבש בגד קייצי כשלאמא שלי היה קר, היא נהגה לומר: "מה זה ??!! הוצמפנ'ם" (אין לי מושג מה זה, אבל ברור שאת חייבת להתלבש בהתאם לחום/קור שהיא חשה)
וכמובן, הקלסי מכולם: "זה לאורחים" על שוקולד/בונבוניירה וכל דבר טוב אחר …..

מוכנים לתרום לאוסף משהו משלכם? עוד משפט הורים בלתי נשכח?

(מעניין מה יספרו הדורות הבאים על המשפטים שלנו ).

שיר האמא מראה שהמשפטים שאומרים הורים  לא כל כך שונים בתרבויות אחרות.

יהודה עמיחי על משפטי הוריו:

"הורי חסכו ממני כאבים ואכזבות וצער

באהבה רבה. עכשיו כל אלה נשארו לי כמו כל חיסכון

ונוספו לכאבים שאני רוצה לחסוך מילדי.

איזה חסכון גדול נערם עלי.

אף הם אמרו לי תמיד: "אני אראה לך"

לפעמים בקול מאיים ולפעמים בקול אהבה מתוקה,

אני אראה לך. חכה, אני אראה לך

"אתה עוד תלמד" בזעם, "אתה עוד תלמד"

בקול מרגיע ומבטיח טובה.

"תעשה מה שאתה רוצה" בצעקות

ו"תעשה מה שאתה רוצה, אתה אדם חופשי"

כמו בזמרה של מלאכים טובים.

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה

אתה בעצמך אינך יודע מה שאתה רוצה".

(יהודה עמיחי, מתוך: "פתוח סגור פתוח")

טוב, אני את שלי אמרתי. 

טוני בלייר, ה-Selfie, אמנות וטיפול

              Peter Kennard    Cat Phillips

Peter Kennard Cat Phillips

תראו אותו.

זחוח, מרוצה מעצמו. אש ותמרות עשן מאחוריו והוא מצלם את ה-selfie שלו! מחריד איך שהוא מנצל רגע נורא כזה לצילום עצמי נרקסיסטי. עוד פירומן?

אז זהו, שלא. כמובן שלא. הצילום העצמי של טוני בלייר התרחש בטקס סיום קורס חובלים במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-2005. מי שטרח ויצר את הפוטומונטאז' שלמעלה הם צמד האמנים הפוליטיים Peter Kennard &Cat Phillips. שני האמנים הפוליטיים מצאו את הצילום בארכיון העיתון Guardian והחליטו לאמץ אותו לעבודתם האנטי מלחמתית בתקופת מלחמת עירק. לעבודה הם קוראים "הזדמנות לצילום" או "Photo Op". ייתכן שאנשים שמתבוננים בעבודה נוטים להאמין שאכן טוני בלייר עשוי היה לשמוח ולחגוג בצילום עצמי בזמן פיצוצי נפט כאלה?

ראיתי את העבודה במוזיאון על התפר בירושלים, בתערוכה: "הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך" ( עד ה-15.6.15 ). אני מודה שלקח לי זמן לזהות את טוני בלייר ולהבין שהצילום הזה לא מנציח רגע אמיתי. במבט ראשון זה היה מטלטל. גם עכשיו בעצם. התערוכה מאד מומלצת. המוזיאון זוכה להערכה רבה על הפעילות הפוליטית שלו נגד מלחמות ובעד זכויות אדם.

טרום בחירות, האישי הוא הפוליטי. המאבק על העתיד נראה לפעמים כמו תכנית ריאליטי  עם ליהוק פרוע. משחק הכיסאות תופס תאוצה. כמטפלים, הבעת דעות פוליטיות בטיפול נחשבת כטאבו. מענין לבדוק האם ניתן לבודד את העמדות הפוליטיות שלנו מהתייחסותנו הרחבה לשאלות המשמעותיות שמעלים מטופלים בפגישות איתנו. אני נוטה לשער שהעמדה הפוליטית שלנו שקופה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ניסים אבישר בספרו "טיפול פוליטי" עוסק בשאלות מעניינות אלה.

וחזרה לאמנות, הנה כמה דוגמאות לאמנים שהרצון לשנות ולהילחם בגזענות, קיפוח, מלחמות ואלימות עומד במרכז יצירתם: דויד ריב, מצייר לפי תצלומי עיתונות תמונות מהסכסוך הישראלי- פלסטיני. הציור כאמצעי למחות נגד  השימוש הברוטלי בכח באזורנו.עבודות  של יורם קופרמינץ בעקבות פציעתו במלחמת יום כיפור באתר הנהדר של מרית בן ישראל. ויליאם קנטרידג', אמן דרום אפריקאי מגוון עמוק ומפתיע, נלחם בעקביות באלימות ובגזענות בארצו ובעולם דרך האמנות שלו.