שינויים בנוגע לחשיפה של המטפלת

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

טאבולה ראסה. צילום: ר. אור

הרבה השתנה מאז ההדרכה הראשונה שקיבלתי לפני שלושים ושש שנים, בימים בהם פרויד שלט בכיפה שלטון ללא מצרים. הימנעות, ניטראליות ואנונימיות, היו שם המשחק. ציד מכשפות הופעל כלפי מי שסטה מדרך הישר. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת עשרים ושש, יום לפני הטיפול הראשון שלי. חוששת, כמעט קורסת, תחת כובד הציפיות והאחריות, תוהה איך אוכל להיות מטפלת, אם בעצמי אני לא מצליחה לטפל. המדריכה שלי, פסיכולוגית בעלת שם, מלאת רצון לעזור ומאד ביקורתית, אני זוכרת אותה בחום. "שלושה דברים חשוב לזכור "היא אמרה לי בטון סמכותי שמנסה להרגיע.
" דבר ראשון, בשביל מה הטיפול ?" ומיד ענתה : "הטיפול הוא בשביל לנתח ולהבין. את צריכה לעזור לילד להבין את עצמו".
"כלל שני, איך את צריכה להיות ? את צריכה להיות דף חלק . מסך ריק, טאבולה ראסה. למה ? בשביל ההעברה ".
שני הכללים הברורים והפשוטים האלה הציפו אותי במבול של רגשות. כמה קשה.איך המטופל שלי יבין את מה שאני לא מבינה ? איך אני אבין אם הוא מבין ? וטאבולה ראסה ? איך מישהי שלבושה במטפחות צבעוניות שמחוברות בסיכות ביטחון, יכולה להיות דף חלק ? איך אפשר להיות אנונימית כשרואים עלינו מרחוק הכל ? ממרחק אפשר לנחש שזה הטיפול הראשון שלי ושאני מאד פוחדת.
אבל למדריכה שלי היו נסיון חיים עשיר וסט שלם של כללים ברורים ומוצקים. ובמיוחד, החוק השלישי המוחלט והברור מכולם:
בשום אופן ואף פעם, לא עונים על שאלות אישיות. למה? שוב בגלל ההעברה. תתני "לו "לעשות השלכה. היא הדגישה. כל פרט שהוא יידע עלייך עלול להפריע".
הבנתי. כשהמטופל שלי ישאל אותי משהו אישי, אני צריכה לקחת את השאלה ופשוט לזרוק אותה חזרה, כמה שיותר רחוק, למגרש שלו. וכל האמצעים כשרים, למשל:
דני: בת כמה את ?
אני: בת כמה אתה חושב שאני דני ?
דני: אה…איפה את גרה ?
אני : מעניין למה דוקא עכשיו דני, אתה שואל איפה אני גרה. לא בשבוע שעבר, לא בעוד שבוע, דוקא עכשיו.
והנורא מכל :
דני: את נשואה, יש לך בעל?
אני: שתיקה. מבט מזוגג. התכווצות.
כמה דחויה ובודדה , מושפלת וחלשה, הייתי מרגישה אם מישהו היה עונה לי ככה, חשבתי. לא רק המטפלת שלי, אפילו השכנה ממול או הקופאית בסופרמרקט. הייתי מתביישת בעצם העובדה שהעזתי לשאול שאלה אישית, לחדור לקודש הקודשים, להתעניין. להאמין שרוצים לשתף אותי.
בעצם, חשבתי, הייתי רוצה לקרב את אותו ילד סקרן, לחבק אותו בחום, לצעוק לו: כל הכבוד חמודי! כל הכבוד על האומץ לשאול שאלות! כל הכבוד שאתה בכלל רואה שיש כאן עוד מישהי בחדר! שאכפת לך בת כמה היא ואיפה היא גרה. כמה יפה שאתה רואה שגם היא זקוקה לקצת התייחסות וחום.
אבל לענות על שאלות אישיות היה מאד מפחיד. כי מה תגיד המדריכה, ומה עם ההעברה, ומה יגידו החברות בשירות הפסיכולוג ?
חבר המושבעים בפאות הלבנות יגזרו גזר דין מוות על המקצועיות שלי.
ככה עברו שנים ארוכות שבהן התכווצתי והחוורתי כשנדמה היה שהנה שאלה עומדת להישאל. רגע לפני משהו כמו : למה התחפשת בפורים? לאן נסעת בחופש? בנית סוכה? מיד עשיתי תנועה פתאומית או השתעלתי בקול, העיקר להסיח את הדעת ולא להיקלע למצב הכל כך מבלבל ואישי הזה.
ואחר כך כשכבר החלטתי לא לאכזב יותר ילדים ששואלים שאלות אישיות, ועניתי להם תשובה אמיתית פשוטה וברורה, הסתרתי באדיקות את החטא מחברים לעבודה, למרות שמי יודע, אולי גם הם פעלו בצורה דומה.
וכמובן ההקלה הגדולה כאשר הופיעו הגישות החדשותההתייחסותיות, גישות הטיפול כקשר, כחוויה של שניים.גישות שמדברות על קשר טיפולי בין שני בוגרים, או בין שני "ילדים",ולאו דוקא המודל של מטפל כהורה. ורוח חדשה נושבת לפיה הכל בר-דיון כל עוד הוא מקדם את המטרות של הטיפול. ואופציות נפתחות, שהיו טאבו מוחלט : כמו , לטפל כשצריך, גם מחוץ לחדר, לקיים פגישת פרידה בבית קפה, או במטבח של מטופלת חולה, לשתף באופן סלקטיבי בדברים אישיים, לכתוב מכתב, ועוד. הקשר הטיפולי הופך להרבה יותר עשיר ומגוון אבל גם מאתגר ומורכב מאד.
הרבה דברים השתנו מאז ההדרכה ההיא. כמו כולנו, גם אני חיפשתי את הדרך להרגיש נוח וטבעי בבגדי המטפלת. להחליף את הבלייזר המחויט בבגד ישן ומוכר רך ונוח. כמו אצל רבים החוקים הפכו לאט לאט יותר גמישים, יותר אלסטיים.

ממליצה על המאמר של פרופ' עמנואל ברמן ,שאין חד ממנו בכתיבה על טיפול, על פונדמנטליזם טיפולי.

עוד מחשבות על חשיפת המטפלת

בתאוריה הקלאסית המטפלת אמורה להיות דף חלק או טאבולה ראסה. הוידוי האישי של המטפלת כך חשבו פעם, גורם לקונקרטיזציה של הפנטזיה. המרחב הטיפולי נסגר באופן שמגביל את החופש של המטופלים ליצור את מה שהם צריכים במצב הטיפולי. אנונימיות או טאבולה ראסה הן אשליה,כותב לואיס ארון בספרו המפגש.למטופלים אין אף פעם באמת חופש כזה כי המטפלת תמיד ממלאת תפקיד בעיצוב המרחב המשותף. המרחב הפוטנציאלי הוא יצירה משותפת שנבנית באופן הדדי. .אנחנו נאחזים באשליה כאילו שההחלטה מה להחביא ומה לחשוף היא עדיין בידינו .אנחנו נחשפים בבחירות וגם באי הבחירות שלנו. אפשר ללמוד עלינו המון כמטפלים מהתגובות במצבים שונים. ועוד יותר מאי התגובה במצבים אלה.

במציאות  הישראלית, שבה המעגלים החברתיים אינם גדולים , מטפלים רבים חווים   חשיפה כפויה ולא מתוכננת של אירועים בחייהם . מודעות אבל בעיתון מספרות על מוות במשפחה. הזמנה לתערוכה מגלה שהמטפלת מציגה את האמנות שלה. מכרים משותפים מתגלים באקראי ופגישות רבות מתרחשות מחוץ לפגישות הרשמיות.  למשל  :

בתור בסופר מרקט , בבוקר , לפני שהסתרקתי, אני נבוכה לפגוש את אמא של יעל, מאופרת ואלגנטית. גם בתור לדיאטנית לגניקולוגית, בשיעור פילאטיס, ועל חוף הים אני לא מאושרת לפגוש מטופלים. האם הם מבחינים באי הנוחות שלי?

אני נוסעת עם חברה לנופש בצפון. אנחנו יושבות בחדר האוכל וגועות בצחוק ערב שלם. ממש  לא שמחתי לגלות שההורים של שי, שרק עכשיו פנו לייעוץ יושבים כל הערב בשולחן מאחורי ושומעים הכל. יש דברים שלא הייתי רוצה לחלוק עם המטופלים שלי בשום אופן. אבל על הרבה מהקשיים, המגרעות והמשברים אני מוכנה לספר כשנראה לי שזה יתרום לקידום הטיפול. חשיפה עצמית סלקטיבית יעילה במיוחד בעבודה עם ילדים שתקנים. מודל השיתוף עשוי להפשיר את השריון. גם עם מתבגרים שנרתעים לפעמים אוטומטית ממבוגרים ,קשר בגובה העיניים, אישי ולא מעמדה מקצועית מתנשאת או נייטרלית, יעיל בעיני יותר מטיפול שמתבסס על פירושים.

הצלם גרגורי קרודסון, נולד ב-1962 בברוקלין, ניו יורק, מפגיש אותנו עם אשליית ההגנה והפרטיות בבית. הקירות שאמורים להגן,לבודד ולהסתיר מהמבט הציבורי, הם שקופים. חוויה מפחידה ומצמררת. בעבודותיו של קרודסון אנחנו מורשים להציץ ללא הרף ברגעים האינטימיים של אנשים בבתיהם. הבית כבר לא שומר. החיפוש שלנו אחרי ההגנה של הבית, הפרטיות, נועד להגן עלינו ממבטים חודרניים. חוויה שיכולה להיות שתלטנית,כוחנית,מסרסת. חוויה שמעוררת חוסר אונים, בושה ואשמה.
בילדותו, היה ממוקם המשרד של אביו הפסיכואנליטיקאי במרתף הבית. קרודסון ואחיו התבקשו להתעלם מזרם המבוגרים שפקדו את ביתם בכל שעה עגולה. לפעמים גרגורי נהג לשכב על רצפת חדר המגורים ותהה איזה שיחות מתקיימות שם למטה. "תמיד ניסיתי לדמיין בתמונות את מה ששמעתי. אבל לא שמעתי כלום. רק ידעתי שזה סודי ואסור. וככה אפשר להבין את הצילום שלי".
האתר של קרודסון נותן מושג על המתח בין הפרטי לחשוף.

תודה לתמר אלול שבזכותה התוודעתי לצלם המרתק הזה.

 

 

יצירה משותפת בהדרכה

א.אור

א. אור

ההדרכה על העבודה הטיפולית מלווה אותנו המטפלים שנים רבות. מערכת היחסים שלנו עם המדריכים צובעת לפעמים את כל חווית הפיכתנו למטפלים, לחיוב ולשלילה. מדריך הוא מי שיש לו דרך והוא מיטיב להכיר אותה. הוא צעד בדרך הזאת פעמים רבות. עכשיו, עם הנסיון והידע, הוא מוביל מטפלים אחרים בעקבותיו. או לפחות ככה חשבנו בעבר.

פעם ראו במדריכים מקור ידע וסמכות בלתי מעורערים. המדריך ממרום נסיונו הראה למודרך הצעיר יותר, כיצד לנהוג במצבי טיפול מורכבים וטעונים. היום השתנתה החשיבה.
המדריך והמודרך, המדריכה והמודרכת,אחרי שיצרו ביניהן את הברית ההדרכתית, יוצאים לדרך משותפת. זוהי דרך של חיפוש שפה משותפת, דיאלוג, ויצירה. הדרך המשותפת נבנית בהדרגה מהצטברות הבחירות והדגשים של שתי ההולכות בדרך.
כיום כבר אין ציפיה לחלוקת תפקידים הירארכית. הידע איננו מצוי בצד אחד בלבד. המדריכה מזהה את הסגנון האישי של המודרכת ועוזרת לה לגבש ולנסח את ה"אני מאמין" שלה ואת ייחודה כמטפלת. הן מזהות את הבחירות שהמודרכת נוטה לעשות אינטואיטיבית. מחפשות את נקודות החוזק שלה ואיפה עדיין יש מקום לשיפור.

א. אור

א. אור

לדרך המשותפת מביאים מדריכים ומודרכים את המטען שצברו ביחסים בין-אישיים וכמטפלים, ואת הכלים שרכשו. זהו תהליך עשיר, הדדי אך לא סימטרי.

א. אור

א. אור

כשנוצרת אוירה של כנות, מתאפשרת גם חוויה של יצירה משותפת. מקום שאפשר לחפש בו משמעות נטולת ז'רגון, מותאמת אישית לצרכים של המודרכים.

ארט ברוט והפסל מצומת מסובים

:H.C.Schult: Trash People צילום:א.אור

:H.C.Schult: Trash People
צילום:א.אור

כנראה שלא קורה הרבה בצומת מסובים, ממש ליד חירייה, ה"מכה" של אמני המיחזור. במשך שנים כשחלפתי שם, בדרך מפה לשם, צדה את עיני דמותו של איש צנום יושב שפוף על שרפרף לצד הכביש ומפסל בעץ. שיער סתור, פנים חרושי חריצים, שקוע במלאכת הגילוף. גשם סערה, ברד ושרב. שנה אחר שנה, הוא תמיד היה שם. "יום אחד אעצור ואפגוש את האיש המיוחד הזה", אמרתי לעצמי. ועוד כמה שנים עברו. אבל יום אחד זה קרה. עצרתי את המכונית בהתרגשות וניגשתי ישר אל הפסל." באתי לראות את היצירות שלך", הצהרתי  בחגיגיות. "מאפרות חמש שקל "הוא ענה בקצרה והמשיך לגלף. אחר כך קילל את הממשלה ואת שאר העולם בשצף קצף. כנראה שלא תמיד עשיית האמנות מצליחה לאוורר את כל הכעסים. מקרוב הוא נראה קצת מפחיד והמאפרות היו מגושמות. יום אחד הוא נעלם. השמועות אומרות שפתח גלריה של "אאוטסיידרס ארט" בסוהו.

פה ושם יש אכזבות, ולמרות זאת אני סקרנית להכיר אמנות שלא נוצרה בבית ספר חשוב לאמנות ולא נאצרה על ידי פרסונה אפנתית, אוצר שכותב מילים גבוהות ובלתי קריאות לחלוטין על משהו אמורפי-ביזארי-לא ברור שנזרק בהיכל הקדוש שנקרא מוזיאון או גלריה. מסתבר שאמנות מרתקת מתרחשת גם, או בעיקר, מחוץ למוקדי הכח. את המונח אאוטסיידרס-ארט טבע מבקר האמנות רוג'ר קרדינל ב-1972 כמונח מקביל לארט ברוט, מושג  שטבע האמן ז'אן דובופה, כדי לתאר אמנות שנוצרה מחוץ לגבולות התרבות הרשמית. דובופה התמקד במיוחד באמנים שמחוץ לממסד ולסצנת האמנות, כמו אלה ששוהים באשפוז פסיכיאטרי או ילדים. בהשוואה לארט ברוט המונח האנגלי אאוטסיידרס ארט רחב יותר וכולל קשת רחבה של  אמנים אוטודידקטים או נאיביים שמעולם לא התמסדו. לאמנים אלה אין לרוב קשר עם המגמות  הרווחות והאופנתיות ולעיתים האמנות שלהם נגלית רק אחרי מותם. לעיתים קרובות אמנות אאוטסיידר מבטאת מצב נפשי קיצוני, רעיונות לא מקובלים, או מתארת עולם פנטסטי. אחרי שנים של התעלמות מנומנמת, אמנות הארט ברוט מקבלת תשומת לב  רבה היום. מוזיאונים, גלריות,אוניברסיטאות וכו' נותנים עכשיו במה גם לאמנות האוטודידקטית. הארט ברוט וה"אאוטסיידר ארט" מקודמים על ידי יחצ"נים של גלריות. האאוטסיידרים הם In.

בצילום :

אנשי הזבל בחיריה, של H.C.Schult אמן מיצב ואמן מושגי שפועל בעיקר בגרמניה. הוא ידוע בעולם בעיקר בזכות עבודתו עם אשפה. העבודה שלו "אנשי האשפה" נודדת בעולם ונועדה לעורר את דעת הקהל לסכנות האקולוגיות שנובעות מצרכנות עודפת וחוסר מודעות סביבתית. "הפירמידות בנות זמננו הן ערימות האשפה. העניים אוספים את האשפה של העשירים" … כך כותב שולט באתר הקורא לפעילות לשמירת כדור  הארץ.

האתר של שולט ואנשי האשפה שלו:

http://www.haschult.de/action/trashpeople

האם אפשר לקרוא אמנות? (דוגמה שניה)

Oops... missing photo

Mishka Henner

מה אתם מרגישים כשאתם מסתכלים על העבודה הזאת? מה אתם רואים כאן?
בעיני יש משהו עדין ושקט בגוונים האלה. הדימוי הזה מרגיע אותי. אני סקרנית.
אני קוראת את מה שמישקה הנר כותב על היצירה שלו ומגלה שזה צילום של google earth שמתאר אזורים סודיים בהולנד שאסור בהחלט לצלם (כל החלק שלמטה). בדרך כלל מתרחשים באזורים הסודיים האלה דברים קשים. אולי גם לא מוסריים ואולי לא חוקיים. אני מסתכלת על הדימוי. העדינות נעלמת. אני רואה סכנה.
כמה פעמים אנחנו מתייחסים לעבודות אמנות כאל כתב חידה. מנסים לפענח איזה סוד בכתמים, בצללים, במחיקות, בהסתרות. הנה זה סימן לטראומה, לאבדן, לקונפליקט. לפעמים ממהרים להסיק מסקנות חותכות. לדעת מהר מדי את מה שלא נאמר. לבנות תאוריה או סיפור. סיפור על עצמנו.
האתר של מישקה הנר מעורר מחשבות על גבולות שיתוף דימויים באינטרנט ועל הלגיטימיות של שימוש בדימויים של צלמים אחרים.

תודות לצלמת תמר אלול שמציגה לנו ביעורים שלה צלמים ותופעות תרבותיות מעניינות

הנוכחות הטיפולית של דונלד ויניקוט במשחק השרבוטים שלו.

שרבוט. א.אור

שרבוט. א.אור

פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה של שני אזורי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. זהו ללא ספק המשפט המצוטט ביותר של ויניקוט וכנראה בכלל בכתיבה על טיפול. למה אנחנו כל כך אוהבים לצטט את המשפט הזה? בגלל הכנות והמשחקיות שבו? בגלל חוסר היומרה? האם אנחנו מצליחים באמת להשיל את החליפה המקצועית שלנו ולשחק בטיפול? רעיונותיו של ויניקוט מעוררים אצל רובנו תחושת חום ובטחון. הם נשמעים קלים ליישום וספונטניים. הם לא מעוררים חרדה בנוסח: "אף פעם לא אצליח לטפל ככה". "כמו הצ'ליסט שמתאמן ומתמקד בתווים בתחילת דרכו ואחר כך מתחיל פשוט לעשות מוזיקה ככה גם אנחנו, המטפלים".  הוא אומר שככל שעובר הזמן הטכניקה נהיית פחות ופחות חשובה. אנחנו מתנהגים יותר בספונטניות ולאו דוקא לפי ספר חוקים מקודש.

ויניקוט ממשיך ואומר: "כשניתנת ההזדמנות,אנשים מחפשים את הדרך לבטא את הצורך הפנימי שלהם. כך קורה תמיד. אפילו בנסיעה באוטובוס כשנוצרת פתאם שיחה ללא מחיצות. אלא שבנסיעת אוטובוס אינך משתמש בחומר ששמעת  באופן פעיל…הפירוש של חומר לא מודע איננו העיקר. לעיתים לא נאמר פירוש לאורך הפגישה כולה. אך לפעמים אחרי  הימנעות ארוכה מפירוש הוא לפתע מתאים ונאמר. המטפל כאילו צריך לסבול את קיומן של שתי רשויות סותרות. הרשות שמאיצה בו לפרש והרשות שנמנעת מפירוש…אם פירשתי וקיבלתי התנגדות כנראה שעשיתי זאת בזמן הלא נכון או בצורה לא נכונה. אני מיד נסוג. פרוש דוגמטי נותן רק שתי אפשרויות:לקבל את מה שאמרתי כמו פרופגנדה שחייבים לקבל או לדחות את הפירוש ובעקבות זאת לדחות את הטיפול ואותי. אני מקוה שהילדים כאן מרגישים חפשי לדחות את מה שאני אומר. אני טוען שהילד שולט כאן ולא אני."

השרבוטים (squiggles) של ויניקוט הם צורה או קו המצוירים במהירות בעיפרון שחור. המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים. האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו. הדימוי שנוצר אצל המטופל הוא בעל משמעות להבנת העולם הפנימי של המטופל.בהקדמה לספרו על טכניקת השרבוט, הוא כותב:

"השרבוטים אינם המצאה מקורית שלי כמובן. אי אפשר ללמוד איך לשחק במשחק  ואז להרגיש מוכן לתת יעוץ או טיפול. זוהי פשוט עוד צורה של קשר עם ילדים. מה שיקרה במשחק ובמפגש כולו תלוי במה שייעשה עם החומר שעולה ועם החוויה עצמה. מה שקורה איננו מתוכנן. אני משתדל להיות לא דומה לאנשים אחרים כשאני משחק. להיות אני. כל אחד אחר היה יוצר משחק אחר עם אותו ילד ומגיע לתהליך אחר".

ויניקוט משתדל להיפרד מהידע ומהטכניקה הטיפולית ולתת לעצמו פשוט לשחק ולהנות. לא להיות חכם מדי. הנה דוגמה אחת מרבות:

"בתחילת הפגישה הסברתי לאירו את משחק השרבוטים. אמרתי: אני אעצום עיניים ואלך על הנייר. אתה תהפוך את זה למשהו. אחר כך נתחלף ואתה תהיה ראשון. אתה תעשה משהו ואני אהפוך אותו למשהו. שרבטתי צורה סגורה. הוא מיד אמר 'זה רגל של ברווז'.  הופתעתי מאד. הבנתי שהוא רוצה לתקשר אתי את המגבלה הרפואית שלו. לא אמרתי כלום אבל כדי לגשש הלאה, ציירתי רגל פגועה של ברווז".

נראה שויניקוט הופתע מהמהירות שבה אירו התייחס  לנושא הרפואי. הוא לא לוחץ, לא דוחף ונמנע מפירוש בשלב זה. הוא בוחר בבדיקה משחקית של המצב ומצייר רגל פגועה של ברווז. הגישוש ההדדי החל, החיפוש אחר שפה שהיא יצירה משותפת ומתן שהות ליצירת אמון וקשר. "רציתי להיות בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר. אירו בחר לצייר את הגירסה שלו לרגל פגועה של ברווז. הבנתי שאכן הנושא הוא הרגל. יכולתי עכשיו להישען לאחור ולחכות לתקשורת סביב הבעיה האורטופדית שלו. לא שיקפתי את העובדה שדרך הברווזים הוא מדבר על בעיותיו הרפואיות. העדפתי להימנע. ברור שבחירותיו היו לא מודעות וככה השארתי את הדברים.

ויניקוט מתנהג כאן כמו חבר או אח בוגר ולא כדמות  סמכות מרוחקת, שמתיימרת לחדור לראשו של הילד ולנחש מה מתרחש שם. ויניקוט משאיר את האווירה החברית פשוטה ככל האפשר. להתערבות המשחקית הזאת יש חוקים מוגדרים. המשחק ההדדי נותן תחושה של הנאה, נינוחות, חופש,דמיון, וטשטוש ההירארכיה. כשרון והישג הם משניים. ספונטניות ויצירתיות הן העיקר. המבוגר והילד מקבלים תפקיד דומה. המטפל מתקשר בשפה הומוריסטית.יש שימוש בדמוי הגולמי,המצויר, כפי שהוא. התהליך מתרחש בשלב זה, ללא תיווך המודעות.

הסגנון הטיפולי של וויניקוט: ספונטניות, הומור, משחקיות, הימנעות משפה מקצועית ומשפטים ארוכים, העדר הירארכיה, שותפות בגובה העיניים במשחק, חיזוק ומתן כח. הילד שואב כח והשראה מהשירבוט הספונטני של ויניקוט כי הוא חש אותם כשלו. ככה הוא מקבל תמיכה ועידוד הן בדרך ציורית והן באופן מילולי. קבלה ונדיבות מורגשות לאורך כל השעה. המטפל מתאים את השפה שלו לשפה של הילד וקיימת התייחסות מתמדת לשפת הגוף לאנחות וכו.

הספר שבו ויניקוט מתאר את עבודתו עם משחק השרבוטים
לינור שטיינהרדט שהקימה את התכנית להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים, פיתחה את טכניקת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות.

i