קולאז': א. אור
אם הכל היה אפשרי, באיזה חדר-טיפול הייתם בוחרים להיות מטופלים? (רך עוטף ופסטלי? תכליתי וממוקד מטרה? אפל ומסתורי? תגובות, כולל צילומים, יתקבלו בברכה ויתפרסמו באישורכם)
את המטופל הראשון שלי קיבלתי בחדר-האחות בבית ספר קטן בנהריה. מהקיר ניבטו תרשימים אנטומיים של גוף האדם, כולל האברים הפנימיים, צילומים של עששת, והמלצה לצחצח שיניים פעמיים ביום לפחות. משקל ברזל אימתני ניצב בפינה. החדר היה קר, לבן ומפחיד. לא ברור איך השפיעה הסביבה הבריאותנית על חרדותיו של דני, המטופל הראשון.
כשהחלטתי להוסיף יצירה לארגז הכלים הטיפולי שלי, נעתי בין חדר- אחות אחד למשנהו עם תיק בד גדול וכמה שקיות ניילון, עמוסות לעייפה בז'ורנלים צבעוניים, צבעים, דבקים ומכחולים שהפכו למעין ניידת אמנות קינטית. לפעמים, בסתר ליבי, קינאתי בחברותיי הפסיכולוגיות שציוד העזר היחידי שלהן היה קופסת ניירות טישיו. נקודה.
לפני כמה שנים ביקרתי בבית של זיגמונד פרויד בלונדון. בית שהפך למוזיאון. הוקסמתי. במיוחד שבתה את ליבי הספה המפורסמת. ספה קטנה רכה ומזמינה, עטופה שטיח אתני בצבעים עשירים וחמים. מסביב בסדר מופתי ניצבו פסלים וציורים רבים. על ספה זאת ממש שכבו המטופלים של פרויד בזמן האנליזה שלהם, חשבתי, ברי מזל שכמותם!.
הרהרתי באפשרות להסיח את דעתו של השומר, להתגנב בזחילה לחדר האפלולי ולישון קצת על הספה המפורסמת. שם ודאי יופיעו חלומות פרוידיאניים עמוקים ושלווה תתפשט סביב.גם עכשיו, שנים עברו מאז, הכמיהה הזאת עדיין חיה. הזדמנות שהוחמצה.
ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות בגישה יונגיאנית ומנחת סדנאות ייחודיות, כותבת במאמרה המאד מומלץ "סטודיו פתוח" שהופיע בספר המאמרים היצירה לב הטיפול בעריכת רונן ברגר:
"אני רואה את מרחב הסטודיו כיישות חיה, שמשמשת מעין קו-מטפל סביבתי". ומוסיפה:"…למדתי מנסיוני לא להחזיר את כל הציוד לארונות בסוף העבודה בסדנה ולא להשאיר את השולחנות ריקים. ….רצוי שיהיה 'בלגן' מסוים, כדי שעבודות האמנות המתהוות תוכלנה להשתלב עם אי הסדר הכללי ולהתפתח מחוץ לזרקור".
מאמר מאתגר נוסף שעוסק בחדר הטיפול הוא על אבדן הטמנוס, או כשהקליניקה עוברת דירה, של הנרי אברמוביץ.
שירלי גופר שלחה אלי את הקישור שמתאר חדרים של מטפלים-פסיכואליטיקאים כפי שצולמו על ידי הפסיכואנליטיקאי מרק גרלד בניו יורק. מעורר קינאה, לא?
דייב אדוארדס, מטפל באמנות מאנגליה, יזם פרוייקט שבו מטפלים מצלמים ומספרים על חלל העבודה שלהם. הוא מדבר על ההבדלים בארגון ועיצוב חדרי העבודה של מטפלים מהתמחויות שונות. אגב, באנגליה חדר העבודה של מטפל באמנות מכונה משרד, ולא סטודיו או קליניקה כמו שמקובל אצלנו.
ד"ר נורית ידלין, פסיכולוגית קלינית, הציגה תערוכת צילומים שעסקה בחדרי טיפול בישראל.
ועוד חומר למחשבה. כשמחפשים בגוגל דימויים של חדרי טיפול באנגלית, מתקבלות תמונות שונות לגמרי מכאשר מחפשים חדרי טיפול בעברית.
.
אמירה 
עושה חשק לעוד.
צ
אמירצ'ו,
הלכתי לקישור שלך לביקורת על הספר של מישל וולבק וראיתי דוגמא למליות מפתח בסגנון דומה לשלך אבל ללא ה";". מה שהם עשו זה פשוט מאד: כל תגית נכתבה בגודל פונט שונה מזה שהיה לתגית הקודמת. בסגנון זה זה קצת יותר ברור. נדמה לי שכדי שגם אצלך יהיה ככה יש לך רק איזו שורה לשנות. חוץ מזה האתר ממש מעולה.
אמירה, מי עובדת עכשיו בדאר? איך קוראים לה?
אמירה, מה שאת כותבת מאוד מגרה ומזמין לחשוב ולדמיין וגם להשוות. המאמר של ג'ניס בהחלט מאוד מומלץ, אבל גם הכתיבה שלך. היית באמת רוצה לחלום אצל סבא פרויד? אותי הוא היה מפחיד, על אף שהספה באמת מאוד מזמינה, אך כל השדים והרוחות והשלדים בארונות היו קופצים לי שם ורוקדים ריקוד אפריקאי קדום בעירום או עם קצת נוצות שלא ממש היו מסתירות את מה שהיו צריכים להסתיר, להפך! ולא נראה לי שהייתי יכולה לחיות עם הבושה מול הסביבה הכל כך תרבותית… כרגע מאוד קר אבל עוד מאט אחלום על חדר הטיפול בחוץ, ליד חוף הים. פתוח. עם רשרוש של המים…החומרים הם החול והים והג'נק שאלה שעדיין לא שמעו על מודעות אקולוגית השאירו לנו וגם אוצרות שהגלים מביאים אולי מקפריסין, מלבנון, ממצריים או מאמריקה? – לפי הרוחות או הזרמים. טוב, בינתיים נבנה בתוך הקליניקה (על רצפת העץ) מדורה ונרקוד סביבה ונצייר עם הפחמים על הקירות… זו סתם השתוללות. וברצינות: לפני שנים רבות הצעתי בי.ה.ת. כהשתלמות שנעשה סיורים משולבים בסדנה פעם בחודש, כל פעם בסטודיו של מטפל/ת אחר/ת . עכשיו נראה לי שבא לי או לך? ללכת מסטודיו לסטודיו ולצלם אותם לספר או לתערוכה. אני בכל אופן חושבת שזה יצא הרבה יותר מעניין וצבעוני מאשר התמונות של נורית ידלין… מקווה שאיש לא נעלב מזה.
אמירה, ישבתי לא פעם כמטופלת בחדרי טיפול שהיו מעוצבים בסגנונות שונים ולפי אסכולות שונות. לחדר טיפול שנראה כמו משרד ויקטוריאני מכובד – לא חזרתי. אני הרגשתי נוח בחדר שהיו בו צבעים, שהיה במה לתלות את העיניים, היה חיוך, המטפלת ישבה קרוב אלי ומחיצה לא הפרידה בינינו. אני מעדיפה אנשים שיוצאים מהקווים, שטועים לפעמים ושלא מסתירים את אנושיותם.
שלום לך אמירה
שמחתי לפגוש את הדברים שלך ולקרוא
התחלתי לחקור בנושא כפסיכולוגית קלינית במסגרת לימודי אוצרות
אני אשמח לשוחח איתך, ומזמינה אותך להתבונן בבלוג artinpsychotherapyroom.wordpress.com
שהתחלתי בו.
איריס שמחוני