קליניקה לטיפול באמנות?

 

קליניקה

המילה קליניקה מעוררת אצלי אסוציאציות למחלה או מגבלה רפואית, כאבים. רופא בחלוק ירוק, כיסוי ראש וכיסוי פה, מפעיל התערבות רפואית. משטחים וכלי נירוסטה נוצצים . ריח של תמיסות חיטוי. סטריליות ומתח.

סטודיו

המילה סטודיו מזכירה לי ערבוביה נעימה של חמרים: מכחולים, צבעים, חימר, עיתונים, ריח של צבע, טרפנטין, דבק. הרגשה ש "מותר ללכלך".

הרצפה של פולוק

 

 

 

 

כאן בצילום הרצפה בסטודיו של ג'קסון פולק. זה אולי קיצוני. אבל סטודיו הוא חדר שמותר לצבע לנזול בו. זה הכרחי. הפחד ללכלך הוא הרי אויב היצירתיות. החופש ליצור הוא החופש להשתחרר מאיסורים ואיומים כמו:" ואוי ואבוי לך אם תטפטף…", "תשמור על הרצפה ועל הבגדים!"…..

קליניקה לטיפול באמנות? נשמע בעיני כמו דבר והיפוכו. אולי המשאלה לקליניקה היא המשאלה שייקחו אותנו ברצינות. שנישמע קליניות. לא סתם איזה חוג…אנחנו יכולות להביא ישועה עם צבעים ומכחולים.

ועדיין, סטודיו לטיפול באמנות נשמע יותר טוב,

לא??

מחכה לקרוא את הספר של נונה אורבך סטודיו טוב דיו

 

 

 

עומק שדה- ספר חדש בנושא מפתיע

 

עומק_שדהאיריס נשר מתארת בספר החדש עומק שדה את פעולת הצילום של אגי משעול, יהודית קציר, ראידה אדון ושהרה בלאו. והן מצידן מתארות את החוויה להיות מצולמות.

אגי משעול כותבת: " אולי איננו אלא תאים מתחלפים של עין אלוהית גדולה הצופה ביצירתה מבעד למבטינו וזוהי עבודת האלוהים של האמנות: לראות, להתפלל בראייה. זה פשר האחריות. זה מה שאמנות עושה. מי במילים ומי דרך עדשת המצלמה. ככה נפגשנו רואות זו את זו, איריס ואני."

ההתבוננות ההדדית של צלמת ומצולמת מתארת את הצילום שהפך לפעולה אוטומטית בזמננו כרגע עמוק ורב משמעות.

בספר עשרים ושניים מאמרים שמתארים את הצילום בהקשר אמנותי חברתי וטיפולי.

העורכים:

אמירה אור, שירלי גופר, אורנה גלס ואבי סבג.

הוצאת מוסררה, 360 עמודים.

העברה נגדית ותמונות פרופיל בווטסאפ

IMG_5878 (3)

פעם פנו אלינו לטיפול בטלפון. ההעברה הנגדית (וגם ההעברה, אני משערת)  התחילה כבר בשיחת הטלפון  הראשונה, בהקשבה לקול הפונים אלינו. איזה אסוציאציות הקול הזה מעורר? איזה רגשות? סקרנות?חמלה? אני זוכרת את הניסיון לדמיין את האדם שמאחורי הקול. לפעמים התעורר הרצון לעזור, להיות משמעותית, " להציל" ולפעמים להתרחק להעביר את הטיפול למישהו אחר ולהימנע מהפגישה עם בעל הקול הזה.

עכשיו רבים פונים אלינו לטיפול בכתיבת ווטסאפ. מלבד הטקסט עצמו, תמונת הפרופיל הקטנה, שגדלה ומתרחבת עם הלחיצה עליה, משמשת כרטיס ביקור ויזואלי של הפונים אלינו לטיפול.עוד לפני הפגישה הראשונה אנחנו מקבלים מידע רב דרך התמונה שנבחרה בקפידה. ההעברה הנגדית מתחילה לפעול:

היא נראית נפלא! בטח תהיה לה ביקורת על המראה שלי…..זה יהיה מביך.

הנה הילדים שלה, חמודים, אבל איפה היא? למה רק הם מופיעים כאן?

למה הוא מסתתר מאחרי משקפי שמש גדולים? מה הוא מחביא?

למה יצירת אמנות? איפה היא בתמונה ?

תמונה מהחתונה. ניצול טוב של ההשקעה באיפור ותסרוקת. כמה שנים עברו מאז?

ככה או ככה. זה כבר לא בליינד דייט. עוד לפני הפגישה הראשונה יש לנו כבר כל מיני תגובות רגשיות למטופלים המיועדים. עכשיו נשאר לחכות ולראות מה הקשר בין כרטיס הביקור – התמונה בווטסאפ- ובין הטיפול.

 

 

 

 

 

שינויים בהרגלי הצריחה

IMG_2042
צרכני תרבות רבים משתוממים הקיץ מול שפע צרחני התרבות. סיסמאות כמו: "חופש ביטוי כן חופש מימון לא" מנסות לטשטש מצב עגום שבו מותר לבטא רק את מה שמתיישר עם האג'נדה הפוליטית השלטת. והכל בצרחות ומרודד לענייני מימון וכח.

מי שמדבר בשקט נבלע. מה שמזכיר שוב את רחל, בשיר על הצריחות שהפכו לספר שירים. התוגה שאפשר למשש.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, 
בשעות מצוקה ואובדן, 
היו למחרוזת מילים מלבבת, 
לספר שירי הלבן. 

ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, 
נחשף החתום בי באש, 
ואת תוגתו של הלב הכורע 
יד כל במנוחה תמשש. 

בעודי עסוקה בצרחות, מצאתי היום דברים של רות נצר שעוסקת בבלוג שלה בזכות הצעקה כפי שמתבטאת בביקור במוזיאון לואי וויטון בפריז.

ובשיטת האסוציאציות החפשיות גם מאיר אריאל בשיר צועק את שחסר לו :

אדם צועק את שחסר לו 
חסר לו ביטחון צועק ביטחון 
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות 
חסרה לו גאווה צועק גאווה 
חסר לו יחד צועק יחד 
אדם צועק את שחסר לו 
לא חסר לו – לא צועק

אגב, צרכנית העוגות המשתאה בצילום למעלה- צילום  אוטוביוגרפי בתוספת תחבושות גבס.

עוף גוזל

sawada

Tomoko Sawada

חם בחוץ.  טקסי הסיום בבתי הספר, בחוגים, במכללות, באוניברסיטאות, מאחורינו. וכמובן שללתמונות המחזור.

כשאיינשפרוך, הצלם מיהוד היה מגיע, מיד היה שמח. צילום סוף שנה כיתתי פירושו לפחות שיעור חפשי אחד והידיעה הנעימה שהחופש הגדול מתקרב. מעניין  להשוות בין תמונת מחזור ישראלית, ובין תמונת המחזור מתוך העבודה "ימי בית הספר" של Tomoko Sawada . השוני התרבותי  כל כך שקוף בצילומי המחזור האלה. בטח שמתם לב למשהו מעניין בפנים של הילדות היפניות.( רמז: הן כולן, כולל המורה שלובשת אדום, טומוקו סאוואדה הצלמת.) תודה לתמר אלול על ההיכרות עם הצילומים המרתקים של סוואדה.

הכנה משותפת של "תמונת מחזור" יכולה להיות חלק מעיבוד הפרידה בתהליך קבוצתי. לקראת הפרידה מהקבוצה בתכנית להכשרת מטפלות באמנות הביאה כל סטודנטית תמונת פספורט. ביחד, על משטח גדול, הן הכינו את "תמונת המחזור" המיוחדת שלהן בתוספת צבעים, דבקים, צמרים, בדים ושלל חמרים אחרים. כצפוי, תמונת המחזור של כל קבוצה שיקפה את האוירה הקבוצתית המיוחדת שאפיינה אותה.

אימת החשיפה הכפויה

 

IMG_1733_c     קצת נעלמתי וקצת נאלמתי. חזרתי ושוב אני נוברת בעניין הפרטיות ברשת, בטיפול  וב"חיים עצמם" (נהיה מודרני הביטוי הזה).

החשש מחשיפה כפויה מעסיק כנראה את רובינו. אנחנו נפרסם בכל צורה את מה שאנחנו רוצים להראות, נצפה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים, אבל אל תפתיעו אותנו עם צילומים שלא עברו את הצנזורה שלנו. לא אהבתי למצוא צילום שלי, מחופשת לחתול עצוב עם משקפיים, נודד ברשת. לא הייתי מראה אותו לעולם, אבל, "תויגתי " בצילום "נוסטלגי" של חבר מהגן ומכאן איבדתי שליטה. בעודי מתמודדת עם בושה וחמלה עצמית הזדעזעתי  לפגוש את עצמי בשמלה דודתית מחייכת במבוכה בחתונה של חברה. למי היה דחוף להיזכר בתמונה הזאת ועוד להעלות אותה בעמוד הפייסבוק שלו? מאז שהופיעה התמונה נידונתי להמשיך ולנדוד ברחבי הרשת עם השמלה האיומה ההיא (שמזמן התפוררה לחלקיקים) וחיוך מתאמץ. (מתגעגעת לקריעת תמונות לא מחמיאות וזריקתן לפח).

ופעם עוד השליתי את עצמי שהפרטיות שלי נמצאת בשליטה.

DSC00464_c

טאבולה ראסה. צילום:ר. אור

מאד ציפיתי לחופשה בחוף ניצנים: רחוק מהמדיח, מהשגרה וממצוקות מטופלים. חוף ים, אוהלים, משפחה, מדורה. זה הכל. השעה הראשונה הייתה מאושרת כמצופה, אבל בשעה השנייה התרחש מהפך. בצהלות שמחה הגיחו לעברנו בריצה שני ילדים נחמדים. שניהם מטופלים שלי. שניהם מאותו קיבוץ. ההקפדה היתירה שלי בחדשים האחרונים למנוע מצב שידעו זה על הטיפול של זה, עלו בתוהו. הנה הם שניהם כאן, מתחלקים בשמחה לפגוש במקרה את המטפלת שלהם. מודה שאני התלהבתי פחות. לא ששתי לחלוק את החופשה המשפחתית הנדירה  עם דיירי האוהל השכן: הילדים המטופלים וההורים שלהם מהקיבוץ. אפשר להתקפל ולעזוב עכשיו? אפשר להזיז את האוהל בלי לפגוע? איך אפשר להירגע בסוף שבוע ארוך על החוף כששישה זוגות עיניים בוחנות איתי, ומאחורי העיניים המחשבות: בואו נראה אותה. בואו נראה איך היא בעצמה מיישמת את מה שהיא מציעה לנו בהדרכות הורים….

כשחזרנו לאזור הבטוח, לחדר הטיפול, הייתה הרבה פחות תמימות בקשר בינינו. משהו כזה:

IMG_1710_c

אגב פרטיות, זה לא סוד. מטופלים רבים מחפשים בגוגל ובפייסבוק את המטפלים שלהם עוד לפני הפגישה הראשונה. לא קשה לזהות קשרים משפחתיים באינטרנט. גם מטפלים עושים את זה. כשאני יושבת על הכורסה ומחכה למטופלת חדשה, יושבים אתי גם סבתא וסבא שלי, וגם ההורים שלהם וגם ההורים והאחיות שלי. ואת כולנו תפגוש עוד מעט המטופלת החדשה.

IMG_1739_c

כששריון הפרטיות נמס, (הריון, מחלה, תגובה ספונטנית לא צפויה) מתגלות במפתיע חולשות, פגיעויות, ורגישויות של מטפלים. קשרים לא מחמיאים נפרשים לעיתים בראש חוצות, סיפורי חיים שהיינו רוצים להצניע, קונפליקטים ומשברים. דברים שייצגו אותנו בעבר וכבר לא מתאימים לנו. דברים שהיינו רוצים לשכוח.

IMG_1711_c

פעולת האיחוי מחדש של "מעטפת המקום הבטוח" שנפרמה לא תמיד פשוטה.

IMG_1735_c

מה שנפרץ מבעבע ומאיים להשתלט בהפתעה שוב. ואולי להיפך? אולי דוקא ההיכרות עם חלקים אישיים ופגיעים של המטפלים מרגיעים את המטופל ומחזקים אותו ואת הקשר?

IMG_1721_c

 

IMG_1707_c

פעם היו למשחק חוקים ברורים: אני אבחן אותך בעין חקרנית. אבל אתה, שלא תעיז להציץ  למה שמתחבא מאחורי השריון שלי. אל תנסה לפלוש לקרביים שלי. יש כאן סדר ולא מחליפים תפקידים. באנו לכאן בשבילך לא בשבילי. אחרת עוד יהיה כאן פיצוץ  !