Exquisite Corpse' פרידה קאלו ושותף

כולנו מכירים את משחק השרבוטים של ויניקוט. אבל נראה לי שלא רבים מכירים את משחק ה"גוף המיוחד" Exquisite Corpse של פרידה קאלו והסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל דושאן ואחרים.

משחק שאפשר לנסות עכשיו, בימי הקורונה.

המשחק התפתח בפריז החל משנת 1925 אצל הסוריאליסטים אנדרה ברטון, מרסל דושאן, המשורר ז'אק פרוור ואחרים. באמצעות המשחק ניסו האומנים לגוון את מנעד הסגנונות שלהם. זאת הייתה דרך מהנה להרחיב את הדמיון ללא מודע, לחלומות, לציור האוטומטי ולמשחקים בציור. המשחק איפשר חוויה של ספונטניות והסתמכות על המקרה ואיתם שחרור, הומור והנאה.

משחק ציור בהמשכים

Man Ray (Emmanuel Radnitzky), André Breton, Yves Tanguy, and Max Morise, Exquisite Corpse, 1928. © 2018 Man Ray Trust / Artists Rights Society (ARS), New York / ADAGP, Paris. Courtesy of the Art Institute of Chicago.

פרידה קאלו יצרה קריקטורה של בן זוגה ריברה תוך שימוש במשחק הזה ובשיתוף לוסיין בלוך, במהלך נסיעה לניו יורק ב-1932. לצערי לא הצלחתי להוריד את התצלום.

משחק ציור בהמשכים

George Hugnet, Yves Tanguy, Germaine Hugnet, Jeanette Tanguy, Exquisite Corpse, n.d. © 2018 Estate of Yves Tanguy / Artists Rights Society (ARS), New York. Courtesy of the Art Institute of Chicago.

הסוריאליסטים אימצו את המשחק. וממש התמכרו לציור החפשי, האוטומטי והספונטני. " ההרגשה של המפגשים הספונטניים על הנייר הייתה כל כך מהפנטת ומעשירה עד שהמשחק הפך להיות שיטה, צורת מחקר, וצורת ביטוי חדשה. זה נהיה דליריום. כל הלילה יצרנו את הדרמה הפנטסטית של עצמנו" כתב Kahn.

איך משחקים? הרעיון פשוט:

• לכל משתתף יש גיליון נייר, מוחזק במאונך.
• כל משתתף מצייר ראש בחלק העליון של הגליון.
• מקפלים בקיפולים קטנים את החלק העליון עם הציור באופן שמסתיר את הראש. רק הצוואר נשאר גלוי.
• מעבירים את הדף המקופל לשותפים למשחק.
• כל משתתף ממשיך מהצוואר ומצייר גוף עד קו המתניים. מקפלים בקיפולים קטנים עד שרק קו המותן, החגורה, נשאר גלוי.
• מעבירים הלאה.
• מציירים את הרגליים באותה צורה ומקפלים.
• פותחים ומגלים מה יצא.

גרסאות לאותו משחק: אפשר גם במשפטים כתובים, ליצור סיפור "מוזר" ממשפטים מוסתרים, רק שלוש מילים אחרונות נשמרות גלויות והשאר מוסתר בקיפולים.

אפשר קולאז' משותף. אפשר להפוך את הקולאז או הציור לפסל חימר.

שיר משותף.

כל משפחה יכולה לשחק ביחד…..

מקבץ דוגמאות:

משחק עם ג' בן שבע במסגרת בטיפול באמנות.

נסו את זה בבית!

.

.

יוליאן רוזפלדט ( מתוך התערוכה מניפסטו במוזיאון ישראל)

כמה רגועים ונוחים נראים הימים ההם, ימי אזור הנוחות,  הגבולות הישנים, המסגרת  הקלאסית, הטיפול לפי הכללים הישנים. ארבעה קירות ודלת סגורה. כורסה וממחטות נייר. תלת מימד. חלום רחוק.

הכל השתנה בבת אחת. גם אנחנו. כמה אלסטיות נדרשת כאן….

מי ידע מה זה זום לפני חודשיים?

כולנו, גם אלה מאיתנו שהסתייגו באופן גורף מטיפול מתווך מסך נכבשו בסערה,  בהתלהבות או בלית ברירה, בהתרגשות או במרירות. לא ידענו כמה גמישים וסתגלנים אנחנו. השימוש במסך הפך לחלק מאיתנו. המפץ הגדול, 2020.

הzoom-יזציה, כפי שקוראת לזה כרמל וייסמן,  בשיאה.

שטדטר (2013,Stadter)  טבעה את המושג השלישי האינטרנטי כדי לציין קיום של מסך, חפץ, מכשיר אלקטרוני שנוכח בין המטופל והמטפל. השלישי האינטרנטי, לדעתה, מקדם מחשבה ורפלקציה, תורם לחיזוק הברית הטיפולית , אבל עלול לחזק את העצמי המזויף ולהעצים נטיות נרקיסיסטיות. השפה היא אחרת. נדרשת התאמה לשפת הווטסאפ, המייל והסקייפ. ( בזמנה לא היה עוד זום).היא התייחסה לימים רגילים כמובן.

לפני ארבע שנים כתבה אינוסנטה (Innocente,2016) על חששות המטפלים מהמהפכה הדיגיטלית. רבים התנגדו לסקייפ ולקבלת מסרונים ממטופלים בגלל פחד מחודרנות ואבדן פרטיות, חשש ממעורבות-יתר במשברים של מטופלים, חשש מתלותיות, פריצת גבולות והעברה נגדית שלילית בעקבות חוויות אלה.

אינוסנטה(2016) כותבת על ההתכתבות בסלולרי כתקשורת מטפלים-מטופלים בין פגישות ובתוך פגישות. היא מדגישה שכל מסרון הוא התערבות קלינית. את ההתכתבות צריך לפרש כחומר קליני. אינוסנטה עודדה התכתבות במסרונים מחוץ ובתוך הפגישה. כן, גם כשהמטופל בחדר…היא כותבת:

"התגובה לטקסטים של מטופלים, כל עוד השימוש לא מוגזם, יכולה לתרום לקשר ולתחושת הביטחון. זהו למעשה מכשיר התייחסותי שמאפשר היענות אופטימלית לצרכים או לחוויית תסכול .כשמחליטים להיעזר בסלולרי מחוץ ובתוך השעה הטיפולית מובן שצריך לקחת בחשבון את היכולת לשלוט באימפולסים, קבלת גבולות, סף התסכול. יש לצפות לאנאקטמנט בתגובה.

לפי אינוסנטה, כדאי לדבר על חוקי המשחק החדשים. קשה יותר לשמור על גבולות במדיום החדש: הגדרת כללי המשחק. ציפיות מתואמות להיקף ההתכתבות בין הפגישות.

למשל: מי יוזם, מי מזמין את מי לזום? מי מנהל את הפגישה? אני שמה לב שמטופלות ומודרכות צעירות לוקחות את ההגה לידיים ומזמינות אותי לפגישה. זה נעים. הן באמת יותר מיומנות…..

מכיון שכל תקשורת מתווכת מסך היא חלק מהטיפול נדרשת מחשבה איך לתעד את התהליך ושמירת האתיקה על ידי כבוד לפרטיות המטופלים.

נראה לי שמחשבות אלה ניתנות ליישום גם בקשר לשימוש בזום. תיעוד הפגישות, סודיות, הפרטים הויזואליים שמתגלים בצילומי חדריהם של מטופלים, כולם  מחייבים שקיפות.

אתמול דיברתי בזום עם מטופלת בת 16. היא ישבה על המרפסת האפלולית עטופה בקפוצ'ון. בדיוק יצאה מהמקלחת. חששה שהוריה ישמעו. השיחה הייתה גלויה ואותנטית. ראיתי את הפנים שלה, עד הצוואר, אבל לא איך היא מסכלת את הרגליים כמו בדרך כלל. לא הרחתי את הבושם הדומיננטי שלה . מתגעגעת לפגוש אותה ב"תפאורה" הרגילה של חדר הטיפול.

ברגע זה מתבצע מחקר רחב היקף. מחקר רפואי, סוציולוגי, פסיכולוגי, חינוכי. איך הבידוד החברתי משפיע עלינו בחיים עצמם ובטיפול. קל זה לא, מענין מאד- כן.

חייבת ללכת, יש לי עכשיו zoomba  ב-zoom. רק שלא נהפוך לzoom-בים……

…………………………………………………………………………………………………….

תודה לחברתי שרי מייזלס שממנה שמעתי על מאמריה של innocente

קליניקה

המילה קליניקה מעוררת אצלי אסוציאציות למחלה או מגבלה רפואית, כאבים. רופא בחלוק ירוק, כיסוי ראש וכיסוי פה, מפעיל התערבות רפואית. משטחים וכלי נירוסטה נוצצים . ריח של תמיסות חיטוי. סטריליות ומתח.

סטודיו

המילה סטודיו מזכירה לי ערבוביה נעימה של חמרים: מכחולים, צבעים, חימר, עיתונים, ריח של צבע, טרפנטין, דבק. הרגשה ש "מותר ללכלך".

כאן בצילום הרצפה בסטודיו של ג'קסון פולק. זה אולי קיצוני. אבל סטודיו הוא חדר שמותר לצבע לנזול בו. זה הכרחי. הפחד ללכלך הוא הרי אויב היצירתיות. החופש ליצור הוא החופש להשתחרר מאיסורים ואיומים כמו:" ואוי ואבוי לך אם תטפטף…", "תשמור על הרצפה ועל הבגדים!"…..

קליניקה לטיפול באמנות? נשמע בעיני כמו דבר והיפוכו. אולי המשאלה לקליניקה היא המשאלה שייקחו אותנו ברצינות. שנישמע קליניות. לא סתם איזה חוג…אנחנו יכולות להביא ישועה עם צבעים ומכחולים.

ועדיין, סטודיו לטיפול באמנות נשמע יותר טוב,

לא??

מחכה לקרוא את הספר של נונה אורבך סטודיו טוב דיו