ה-self וה-Selfie

IMG_1361

בתמונה המשפחתית היחידה שנשארה לנו, תמונה שצולמה אי שם בשנות החמישים, רואים את כולנו: אמא, אבא, ושלוש הבנות, לובשים בגדים חגיגיים, יושבים בשמחה מבוימת סביב שולחן האוכל. על השולחן מפה ועליה קערת פירות "דקורטיבית" (ככה קראו לזה פעם) וענבים מהכרם שמאחורי הבית. אין ספק שהתכוננו ברצינות תהומית לבואו של הצלם מפתח-תקוה. בהעדר מצלמה משלנו נהגנו להצטלם רק פעם בשנה.

הכל השתנה. הזמינות והנגישות של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכה את הצילום לפעולה זמינה וטבעית כמעט כמו נשימה, תנועה או אכילה. הצילום הפך לאמצעי תקשורת, תיעוד, הצגה עצמית ודרך לשימור זכרונות. ממשתתפים סבילים בהופעה, תערוכה או חתונה, הפכנו לאוצרים ומתעדים כרוניים. רובינו לא משתלטים על מאגרי הדימויים שנאספים בזיכרון הממוחשב שלנו.

ואיך כל זה משפיע על הילדים שגדלים היום?

אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט-רויאל בקנדה חוקר את הנושא וטוען: "..לחשיפה המרובה לגירויים של התמקדות בעצמי השלכות מורכבות, לא כולן שליליות. הצילום התכוף גורם להגברת המודעות העצמית ואיתה גם הבדיקה העצמית והביקורת העצמית.

המודעות העצמית הגוברת היא בעוכריה של התמימות הילדית. הערך המרכזי של הילדות הוא היעדר מודעות עצמית והשחרור שנובע מכך. דייויד צוויג, כותב בניו יורק טיימס: "יש כל כך הרבה יתרונות בחוסר המודעות העצמית של ילדים. האובססיה הקולקטיבית לצלם כל הזמן ולבחון שוב ושוב את תוצרי התיעוד שלנו, מחבלת בתמימות הילדית".

( מצוטט מעיתון הארץ, "הילד המצולם הוא אני", 28.10.12)

מבט מצחיק וקליל על תוצאות המודעות העודפת של ילדים להופעה החיצונית שלהם ניתן לראות בסרטון Native Digitals.

עוד על ה-self וה-selfie בקרוב.

ברוכים הבאים

Jeff Koons

Jeff Koons

בואו תיכנסו. תרגישו בבית.
אני כבר מגישה קפה ועוגה. קצפת עם דובדבן? או ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא טרנס, ללא רגשי אשמה?
ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי. אני מתכוננת להעלות כאן מחשבות ולקיים דיאלוג: בין האישי למקצועי, בין האמנים והמתבוננים, בין האמנות והרחוב, בין היצירה והטיפול, בין התמונה והמילים, בין מטפלים למטופלים, בין מדריכים למודרכים.

נשמע מציף? אוקיי. ברוכים הבאים להצפה שלי. הפומפה כבר כאן.

התמונה : ג'ף קונס, מאתר התערוכה 

ג'ף קונס

אופטימיות. ה"חג של החגים", ואדי ניסנס, חיפה.

אמנות למען השלום. צילום:א. אור

אמנות למען השלום.
צילום:א. אור

בין הדוכן של הבקלאוות וזה של הירקות הוא עמד על ארגז בבגדים לבנים. אופטימיות בואדי ניסנס, החג של החגים דצמבר 2014.
מי אתה האיש עם עלה הזית? בין הרוקדים, והזוללים, הקונים והמוכרים, על ארגז, ענף זית בין שפתיים אדומות.
מי אתה יכול להיות?
כל היודע דבר אנא כתבו לי ונפתור ביחד את החידה.
אני מאמינה באיש הזה. אני מאמינה לאיש הזה. כל מי שעצר להצטלם איתו האמין בו. וחייך.

אמנות ? הפגנת מחאה? זה לא לגמרי משנה.

ואגב עץ הזית. בגלריה באום אל פאחם מומלצת תערוכת העץ הנדיב שמביא את סיפר העץ הסמבולי הזה מכמה נקודות ראות מרתקות. גם וידאו-ארט מעניינים בתערוכה. התערוכה תיסגר באמצע ינואר 2015.

שימוש בתצלומי ילדות בטיפול ו"הנוסעת בזמן"

Chino Otsuka: Imagine finding me

Chino Otsuka: Imagine finding me

אנחנו יכולים לחזור ולדפדף באלבומים הישנים שלנו. עדיין יכולים. צילומי הילדות של רובינו מסודרים באלבומים, פחות או יותר, ומצהיבים לאיטם על המדף. אם רוצים, אפשר לנגב את האבק מהכריכה, לפתוח, לדפדף ולצלול במנהרת הזמן. דרך הצילומים הישנים אנחנו יכולים לראות את עצמנו באור חדש ואולי להבחין במה שלא יכולנו לראות כילדים. ספק אם  דור הילדים שגדל עכשיו יוכל לעשות זאת בבגרותו. מה יהיה עם טריליוני תמונות הסלולרי, האינסטגרם, הטאבלט, ייעלמו אל האופל? (מה זה 'אופל' בשפה טכנולוגית? האם גם שם יש קורי עכביש ואבק?) איך אפשר יהיה להשתלט על הצונמי הזה?

"הצילום נותן לנו אפשרות לשמור על זכרונות ויזואליים כך שלא ייפגעו משיני הזמן. אנחנו שומרים ומעבירים צילומים מדור לדור. הצילום מנציח את הרגע החולף ומאפשר לנו להביט לאחור ולחזור לרגע שקפא. זוהי פגישה מחודשת עם רגעים שהיו ברצף החיים שלנו. בלי המצלמה רגעים אלה היו נעלמים. נמחקים כמו טביעות רגל בחול שנמחו על ידי הגלים." (לינדה ברמן, 1993 )

לינדה ברמן, חלוצה בתחום השימוש בצילום בטיפול, והכותבת הבולטת בתחום, ממליצה לעבוד עם סדרת תצלומים ולא עם צילום בודד, בעיקר כדאי לעקוב אחרי חזרתיות של מבנים, הבעות, מסרים. היא מציעה למה כדאי לנו לשים לב בהתבוננות מחודשת באלבום משפחתי:

  • השמטות– מה או מי חסר באלבום? מי אינננו? האם יש תקופה שכלל לא צולמה, האם יש אנשים במשפחה שתמיד נעדרים?
  • אווירה- הרגש שעובר, מצב הרוח, דחיסות קלסטרופובית מול מרחב או מרחק, פורמליות מול חופשיות.
  • שפת גוף- צורת העמידה או הישיבה, זווית הישיבה, האם הידיים נינוחות או מוסתרות בכיסים או מאחורי הגב? האם יש המנעות ממגע, סוג האחיזה סוג המגע, מי פונה למי?
  • קירבה-מרחק –הרווח בין האנשים,קרבה, התמזגות, ריחוק, קרבה אחידה בין כולם או הבדלים בולטים.
  • המיתוס המשפחתי-מה הפנים הציבוריות של המשפחה ומה היא משדרת לעולם ?
  • תפקידים במשפחה- מי הוא עמוד התווך, העוגן המרכזי, יחסי תומך-נתמך, מגן ומוגן, מיהו השונה שמבטא סטייה או חריגות, (מי לבוש אחרת, יושב אחרת, הבעתו שונה ) השעיר לעזאזל.
  • יחסי גומלין- יחסים שחוזרים על עצמם באלבום כמו: שניים קרובים והשלישי רחוק. פנייה קבועה של האחד כלפי השני, קווי דמיון במשפחה.

Chino Otsuka: Imagine finding me

הזמן בטיפול

DSC00040_s_c

חמישים דקות. פעם בשבוע. x חדשים, Y שנים. קשה לדעת כמה זמן הטיפול ייקח. יש מסלול מקוצר? יש מסלול מזורז?

"אז כמה זמן זה ייקח?" הוא שואל אותי במבט מודאג. הוא סובל ואין לו סבלנות לתהליכים מייגעים. "קצת קשה להעריך כרגע לפני שהכרנו". אני אומרת.

"אז זה לא חיסול ממוקד?" הוא שואל באכזבה." אצל ורדה (ויזלטיר) זה אחרת. שתיים שלוש דקות ומקבלים מענה לבעיה". נכון, המהירות מפתה. למי יש סבלנות לתהליכים ארוכים? אבל למרות זאת, נדרש לרוב זמן כדי ליצור שינוי. הקשר הטיפולי נבנה מתוך הרצף והחזרתיות של המסגרת. יום קבוע, שעה קבועה, זמן קבוע. משהו שניתן לצפות לו. מבנה שמאפשר חוויה של רצף ובטחון. מרחב זמן שנותן סיכוי לבניית אמון, שמאפשר היווצרות ברית טיפולית, שמאפשרת שינוי עמוק.

אני זוכרת איך ידעתי שזמן הפגישה עם המטפלת שלי נגמר. במבט חם ונעים היא רכנה קדימה ועברה לשבת על קצה הכיסא. על פניה עלה חיוך עדין מלווה בהנהון. זה הכל. ככה הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי במהירות, לצאת ולפנות את הכורסה הנוחה לבא בתור. אלה היו כללי המשחק שלנו. זאת היתה חוויה מורכבת אבל טובה בדרך כלל. מישהו (המטפלת? השעון? שניהם?) שמר שלא נתבלבל. לקשר המסוים הזה יש מסגרת שמגינה מהתמזגות.

היה ברור לי שלא אמחה על הנוהל המקובל של חמישים דקות בדיוק, על השעון. גם כשסוף סוף העזתי לדבר, כמה דקות לפני סוף הפגישה על מה שהיה עד אז סוד כמוס, ידעתי שלא אפר את החוקים ולא אמנע מהמטפלת שלי את כוס הקפה שלה. אחרת איך היא תאהב אותי? אחרת מי ישמור עלי?

DSC00042_c

S. Falls צילום: א. אור

"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול" אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהריים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את ליבי….אנחנו זקוקים לטקסים." ( אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, עמ' 10)

Sam falls,Brooklyn,N.Y.2014
Light over time
http://www.artnet.com/artists/sam-falls/

השעון של מרקלי יצירת אמנות שמוקרנת 24 שעות רצוף ועוסקת במשמעות הזמן בחיים שלנו. מדי פעם מוקרנת במוזיאון ישראל. חוויה מומלצת!

האם אפשר לקרוא אמנות? (דוגמה ראשונה)

Mishka Henner

Mishka Henner

התבוננתי בתמונה שלמעלה. מה אני רואה כאן? מה האמן רוצה להגיד ?
התפעלתי מהיופי והחיות. חשבתי על חיים שמתחילים. על חום. על תנועה. ראיתי גם אופטימיות.
אחר כך קראתי.
האמן מישקה הנר לא יוצר דימויים חדשים. לדעתו אין בכך צורך, הרי העולם קורס מרוב עומס הדימויים. הוא משתמש בדימויים מ-google earth. כאן גזר חלק מצילום אוירי של אזורי האכלת פרות בקולורדו. כל נקודה קטנה היא פרה. האדום-אזור השחיטה.
נבעתתי.
איפה יופי ורגישות? איפה חיים וחום? כמה הרבה השלכתי על התמונה מהרצונות ומההגנות שלי?
מקובל להגיד שאמנות היא שפה. האם זאת שפה? אנחנו מנסים לקרוא ולהבין מה האמן או המטופל שלנו רוצים להגיד. מה הדבר הזה שהם מתקשרים שלא ניתן להגיד במילים? אבל קריאת האמנות מופנית פנימה והחוצה בו-זמנית. בנסיון שלנו לפרש אמנות כחלק מקשר טיפולי יש כמה מלכודות:
אנחנו עלולים לנסות למצוא "בכח" את מה שאנחנו יודעים על האמנים או המטופלים בתוך היצירה. אנחנו עשויים לאכוף את המבט שלנו על היצירה. אנחנו נוטים לשכוח שחלק (בעצם רוב) ממה שאנחנו חווים בהקשר ליצירה הוא השלכתי. בנוסף. אנחנו נוטים לשכוח שלא תמיד היצירה היא בבואה נאמנה וישירה של האמן או המטופל. לפעמים הוא בחר להגזים,להעצים, להדגיש צד אחד בעצמו, חלק-עצמי אחד מתוך חלקי עצמי רבים.

האתר של מישקה הנר